ללא מאמץ: הכנות שבה בילי אייליש שרה על אהבתה לנשים מעוררת הערכה

בתקופה שעברה בין אלבומה הקודם שלבילי איילישב-2021 לבין יציאתו של זה החדש ("Hit Me Hard and Soft"), התקשורת האמריקנית התעסקה כמעט באובססיביות בנושא מיניותה. וכאילו זה אמור לעניין או להפתיע מישהו - אחרי מספיק ניג'וסים הודתה הזמרת בת ה-22 שהיא נמשכת לגברים ולנשים כאחד, ומשום מה יש מי שראו בכך סנסציה.

בעידן המיניות הפלואידית שאיילישנמנית עם נציגותיו הבולטות והחשובות, נדמה שמי שהכריזו על "יציאה מהארון" של אייליש פשוט לא מבינים את האופן שבו היא ובני דורה תופסים מיניות, ובעיקר מתעקשים לא להיכבל בהגדרות החלטיות מדי. אבל אולי העובדה שהיא אמרה זאת בקול רם היא שאפשרה לאייליש להקדיש לא מעט מהטקסטים באלבומה החדש והמצוין למאהבת אישה.

10 שירים בסך הכל יש בתקליט החדש, שב-43 דקות מצליח להישמע מרענן ונכון - ולא מתאמץ כמו הקולגה ביונסה, שמתעקשת להוציא בשנים האחרונות אלבומים כפולים וארוכים. אבל כפי שאייליש היא מנהיגה - באותה הכפיפה היא גם תוצר של דורה, ובכל הנוגע לסגנון מוזיקלי, אסופת השירים החדשה שלה היא בעצמה שעטנז סגנוני.

"Birds of a Feather" המצוין והקצבי נשמע כמו שיר פופ שהולחן והופק בניינטיז, ו"Lunch" מזכיר את בילי אייליש האלקטרונית והמינימליסטית של אלבום הבכורה, שהפך אותה לכוכבת-על. אבל אייליש ואחיה פיניאס, שותפה הקבוע ליצירה, רבגוניים גם בכל הנוגע לטקסטים - ובעיקר לסוגי האהבה שהם מייצגים.

שיברון לב ואהבה פנטזיונרית ותמימה של תחילת קשר דרים זה לצד זה, ובאמצע יש רומנטיקה מהסוג הרעיל יותר, ולידה משובצים אכזבה, ייסורים ותשוקה. איכשהו זה נדמה טבעי, לא כמו הצהרה שמתעקשת לסמן וי על כל הערכים ה"נכונים" של התקופה.

ניכר שממש כמו בנושא העדפותיה המיניות, אייליש משחקת במגרשים שונים, והיא עושה זאת בקלילות ובאותנטיות מעוררת הערכה.