עבור חובביה הגדולים של פרל ג'אם מהתקופה שבה פרצה בתחילת שנות ה־90, האזנה לאלבום חדש של ההרכב מסיאטל אינה משימה פשוטה בשני העשורים האחרונים.
המפגש בין הקהות הרגשית שנוצרת אחרי שנות קיום רבות יחסית, לבין העובדה שהאלבום המשובח האחרון שהוציאה, "Binaural", יצא לפני 24 שנה, לא מותיר המון מקום להתלהבות מחומרים חדשים של ההרכב.
"Gigaton", התקליט הקודם של הלהקה, שיצא בשנת 2020 המקוללת, היה משעמם אפילו ביחס לקודמיו, ובאופן כללי התחושה היא שמדובר בהרכב לייב מעולה, שמוציא אלבומים בדרגות משתנות של גנריות רק כדי להצדיק את היציאה לסיבובי הופעות.
אך "Dark Matter", האלבום החדש וה־12 במספר של הלהקה, הוא כל מה שאלבומי 20 השנים האחרונות (מלבד "Backspacer" הפאנקי מ־2009) לא היו. כלומר - אלבום מעולה.
עוד טרם צאתו, הגיטריסט מייק מקרידי אמר שזו היצירה הכבדה ביותר שלהם זה שנים, וזה בהחלט ניכר בסינגלים שקידמו את צאתה - כמו "Running", דוגמה לרוק מהיר, גראנג'י ובועט אך מעט גנרי, או "Scared of Fear" הקצבי והלא מתחכם.
אבל האלבום עצמו הוא הרבה יותר מחוויית גיטרות רועשת עבור אבות לא־ממש־טריים, ולמעשה מציג כמה מהשירים הטובים ביותר של הלהקה. זו בוודאי לא היצירה הכי טובה שלהם, כפי שטען הסולן אדי ודר, אבל היא אכן השלמה והראויה ביותר שהוציא עם חבריו כבר שנים רבות.
בגזרת הטקסטים, קשה לא לשים לב לכך שוודר, שנשמע כאן במיטבו, מעלה שוב ושוב את עובדת היותו "השורד האחרון" (הכוונה, אפשר לנחש, היא לשאר חבריו לסצנת הגראנג' של הניינטיז, שמצאו את מותם לרוב בהקשרים של התאבדות או מנת־יתר).
ב"Got to Give" הוא שר "אהיה האחרון שעומד", וברצועה החותמת, "Setting Sun", אומר: "מתברר שהנצח בא והלך. האם אני היחיד שעדיין מחזיק מעמד?". ברמה העובדתית נראה שכן, אבל אם לשפוט לפי אסופת השירים החדשה שלו - ניכר שהוא עושה הרבה יותר מזה.
"Dark Matter", פרל ג'אם
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו