חוסר הבנה בסיסי: ביונסה פספסה כאן בגדול

יש משהו כמעט מקומם בהחלטה שלביונסהלהוציא אלבום באורך שעה ו־20 דקות, שמכיל 27 שירים.

בעידן הסינגלים והמיני־אלבומים, הוצאת אסופה כה מנופחת ותובענית (בפעם השנייה: גם האלבום הקודם, "רנסנס", נמתח על פני יותר משעה) יכולה להיראות כאקט של התרסה, מהסוג שבהחלט משתלב עם הפרסונה הציבורית של מי שרבים רואים בה אמנית הפופ החשובה בדורה. זה המקרה של "Cowboy Carter", אלבום האולפן החדש שלה, שאותו היא מגדירה "אלבום קאנטרי", אף שזה לא בדיוק המקרה.

כן, באלבומה השמיני מתנסה הזמרת בז'אנרים חדשים, ויש בו כמה שירי קאנטרי מצוינים (ובהם הלהיט "Texas Hold 'Em" ו"Protector" היפה). מתארחים כאן גם ענקי הז'אנר, כמו ווילי נלסון ודולי פרטון. אך אם להיות כנים, דווקא השירים הפחות קאנטריים - היותר פופיים, היפ־הופיים, פאנקיים ושאר ז'אנרים - הם נקודות החוזקה כאן. למשל, "Daughter" האופראי או "Spaghetti", וגם קטע הפתיחה "Ameriican Requiem" (הטעות במקור) הוא מפגן וירטואוזי ווקאלי והפקתי מרשים למדי.

אבל ההתעקשות של ביונסה להפוך כל תקליט חדש שלה לאיוונט, ולמתג אותו כאירוע גרנדיוזי בעל חשיבות תרבותית רבה, רק מעמיסה על ההאזנה, ממש כמו במקרה של האלבום הקודם. אין סיבה לכלול באלבום שמתיימר להיות קאנטרי את פוסט מאלון - או את מיילי סיירוס, כוכבת פופ שבשנים האחרונות מוציאה יותר בלדות וקאבריםלקלאסיקות רוק. עם כל הכבוד לשיר עם סיירוס, זה לא שהקולות של השתיים מחמיאים זה לזה כל כך.

גם קונספט תחנת הרדיו שמזגזגת בין השירים כבר מוצה במספיק אלבומים אחרים ויוצר בסוף ההאזנה תחושת גודש, שלא מאפשרת להפריד בין הקטעים הטובים (כמו "Alliigator Tears" ו"Ya Ya" רב־הסימפולים, מננסי סינטרה ועד לביץ' בויז) לבין הפילרים. הנקודה הבעייתית ביותר באלבום, אם נשים בצד את הקאבר הלא הכרחי ל"Blackbird" של הביטלס, הוא גרסת הכיסוי ל"Jolene" של דולי פרטון.

במקום להתחנן בפני אישה אחרת שלא תגנוב את בעלה, כמו בשיר המקורי -ביונסהמאיימת על אותה אישה ומתעקשת להפגין התבריינות, כתמיד. מעבר לעובדה שמדובר בחוסר הבנה בסיסי של השיר המקורי - זו עוד תצוגת עוצמה של כוכבת, שעסוקה ביח"צ, בתדמית ובשידור כוח באופן שבשלב זה כבר די צורם.