"שורה שנתנה בוקס בבטן": נורית גלרון מוציאה שיר חדש ועוצמתי במיוחד

40 שנים חלפו מאז שיצא "נגיעה אחת רכה", אלבומה החמישי שלנורית גלרוןובו שירים שהפכו לקלאסיקות על-זמניות. לציון 40 השנים לאלבום יוצאת גלרון בשני מופעים חגיגיים בסוף יוני באמפי שוני ובסוף יולי בקו רקיע - שם תארח אתגידי גובותבצע שירים נבחרים מהאלבום.

"כזמרת מבצעת אני מלקטת שירים מכל מיני יוצרים שאני מעריכה ואוהבת וזה מתכנס לאלבום, ובאלבום הזה יש לא מעט יוצרים שמשהו מחבר ביניהם, וזה כנראה קשור בטעם שלי, באמונה שלי, בתרבות שלי, קשה לי להגדיר את זה בדיוק", חוזרת גלרון 40 שנה אחורה. "בעצם הבחירה של השירים אני מביעה את עצמי, כאלו אני זאת שכותבת, הם מביעים את מה שאני רוצה להגיד".

בזמן אמת, כשעבדת על האלבום, ידעת לזהות שהוא יהיה כל כך משמעותי?

"אף פעם אי אפשר לדעת בזמן אמת. לפעמים אני בטוחה ששיר מסוים יכבוש את העולם ובסוף הוא נשאר בשוליהאלבום", היא צוחקת, "וכמה כאלה היו לי. אני לא זוכרת אם הרגשתי אז אילו שירים יאהבו, וזו גם לא האג'נדה שלי מה יאהבו או לא, אלא מה שמדבר אלי ומרגש אותי. זה בעיקר לעשות לעצמי, וכמובן יש תקווה, רצון וחלום שזה יגיע לכמה שיותר אנשים".

אני מניחה שכשאת שרה בחודשים האחרונים את "השיר על הארץ" הוא מקבל משמעות חדשה.

"זה מעניין, כי השיר הזה הולך איתי 40 שנה, ולא חסרים פה דברים שקרו בארץ המטורפת והמטריפה שלנו, והצלחתי בכל תקופה לראות בו את המציאות העכשווית המשתנה - אינתיפאדה, מהומות, פיגועים. כל הזמן יש משהו, והשיר הזה כל פעם מרגיש שייך למקום, לזמן ולתקופה".

עד כמה מצאת את המוזיקה כמקור נחמה וחיבוק בתקופה האחרונה?

"מאוד, וזה מנחם גם את האמן עצמו. אני עוברת אותו קתרזיס כמו הקהל, כי כולנו חיים כאן ועכשיו, ובכל הופעה, לא משנה אם זה בפני חיילים, פצועים, מפונים, או המופע שחזרנו אליו עם הרכב הנגנים החדש –- כולנו חרדים פה והמוזיקה והשירים מקבלים פתאום משמעות יומיומית, רלוונטית להיום".

לצד המופעים המיוחדים מוציאה מחר (רביעי) נורית את "הנשכחות", שיר חדש מתוך פרויקט החדר הסודי של אודי תורג'מן, שיר שכתבה לאה גולדברג ומקבל חיים חדשים בלחנו של תורג'מן, שהפרויקט המלא שלו, 22 שירים בביצוע אמנים שונים בסגנונות שונים, ישוחרר השבוע במלואו.

"אני נרגש לארח את נורית גלרון, שסוגרת איתי מעגל של כמעט 30 שנה. נורית הגיעה אלי עם הטקסט האלמותי והכל כך אקטואלי של לאה גולדברג כאילו לא עברו עשרות שנים מאז שנכתב והביאה לתוך הלחן שלי עולם ומלואו של רגש כמו שרק נורית יודעת", אומר תורג'מן.

וגלרון מוסיפה: "אני מסתובבת הרבה בין טקסטים, והטקסט הזה קפץ לי מול העיניים, וזה הדהים אותי, כאילו לאה גולדברג עדיין חיה פה. בשיר היא כותבת על 'שולחן לבן ערוך לסעודה', שורה שנתנה בוקס בבטן ובעצם כאילו כל השיר מדבר על האסון שקרה, על הנשכחות שאי אפשר לשכוח ועל האבידות שאין מהן מפלט".