הזמרת אילנית: "באירוויזיון קיבלו אותנו באהבה גדולה בניגוד למה שקורה היום"

יש למה לחכות: רגע לפני שימלאו 60 שנים מאז יצאה לדרכה המוזיקלית, ולרגל חגיגת שישה עשורים על הבמה, תגיע הזמרת אילנית למופע מיוחד בהיכל התרבות בתל אביב.

במופע החדש, שיתקיים ב־21 ביוני, תבצע אילנית עם הרכב נגנים את שיריה לאורך השנים בעיבודים מיוחדים, ובהם גם "נחמה", "ארץ ארץ", "כבר אחרי חצות", "אי־שם", "אהבה היא שיר לשניים", "שיר של יום חולין", ועוד רבים שזכו למקום של כבוד בפנתיאון הזמר העברי.

"בשנת 65' במאה הקודמת בעצם התחלתי", היא חוזרת איתי לנקודת ההתחלה, "היינו צמד צעיר, 'אילן ואילנית' (היא ושלמה צח), בוסר ממש. נבחרנו לנסוע עם להקה ייצוגית של ישראל ועם זיקו גרציאני ויונתן כרמון, שגם בחרו לנו את השם. נסענו לגרמניה, ושם הקלטנו שני שירים ושלחנו לארץ, כשאף אחד לא יודע מי אנחנו.

"בסטודיו במינכן צילמנו סרט שלם על המחול של כרמון עם הופעות של אמנים בין השירים, המשכנו לסיבוב הופעות ראשון בצרפת, חזרנו לארץ והתחלנו בהופעות קטנות, לאט־לאט. מי שלא בא להופעות לא ידע איך אנחנו נראים כי לא היתה טלוויזיה, ובתוך ארבע שנים שלמה פתח משרד ואני יצאתי לדרכי כסולנית. ב־69' הופעתי בפסטיבל הזמר כזמרת צעירה עם 'שיר בארבעה בתים' של נחצ'ה היימן ואהוד מנור, וככה בעצם קיבלתי הכרה. זה היה פסטיבל חשוב באותה התקופה. ואז הגיעו 'אהבתה של תרזה די מון', 'אם ייפול הכוכב שלי', והתקדמתי בצעדים עד לאירוויזיון 73".

בזכותך, בעצם, התחלנו להשתתף בתחרות.

"נכון. ב־72' היינו בהקלטות בגרמניה, והמפיקים שלנו שם רצו שאלך לקדם של גרמניה, אבל כשקראנו את הפרוטוקול הבנו שבגלל החרם הערבי באותה תקופה, ישראל שייכת לאיגוד האירופי.

"נסענו לירושלים להיפגש עם אסתר סופר שהיתה האחראית על מחלקת הבידור. היא אמרה שאנו מדינה צעירה בלי תקציבים. ניסינו להציע מועמדות לאותה השנה אבל זה היה מאוחר מדי, אבל התחלנו להתכונן לשנה שלאחר מכן. היא הבטיחה לי שאני נוסעת, ואני הבטחתי לה שנשיג מימון כי קול ישראל לא יכלו לשלם מעבר לכרטיסי טיסה לי ולנורית הירש. עשיתי פרסום לסוכנות נסיעות דפנה טורס והצטלמתי ב'להיטון' עם הסמל והתיק שלהם כדי להשיג מימון לכרטיסים לשאר המשלחת הקטנה. כשהגענו ללוקסמבורג קיבלו אותנו, לעומת מה שקורה בימינו, באהבה גדולה ובאהדה. ישראל היתה כל כך אהובה בכל העולם".

את מאלה שחושבים שחשוב להיות שם, גם בשנה כזאת?

"אני נסעתי לאירוויזיון אחרי רצח הספורטאים במינכן, ואמא שלי תמיד אמרה לי, גם כשנסעתי לגרמניה להקלטות -' תיסעי ותראי להם'. זה תמיד ליווה אותי בכל מיני נסיעות. בהתחלה התנגדתי. אנחנו פה בעצב ענק, ליבי עם המשפחות של החטופים, אבל כשהתחלתי לחשוב על זה, נזכרתי במה שאמא שלי אמרה לי, והבנתי שעלינו דווקא לא להיכנע לאנטי שיש ביחס לישראל".

להכין את התירוץ "זה פוליטי וכולם אנטישמים"?

"אני לא מאמינה כל כך לאמרה שהכל פוליטי, אולי השנה זה יהיה פוליטי יותר מתמיד. המשלחת צריכה להכין את עצמה לשאלות פרובוקטיביות של עיתונאים ולקריאות בוז, אבל להמשיך לשיר".

צריך להמשיך לשיר - זה משפט שבחודשים האחרונים נטען במשמעות חדשה.

"אני תמיד אומרת בהופעות שלי שמוזיקה זו תרופה נפלאה, שמפעילה במוח את האנדורפינים ונותנת לנו להרגיש טוב יותר גם ברגעי הצער והבכי. אנחנו מוצאים נחמה בשירים. הופעתי בפני מפונים, הרגשתי שאני צריכה לבוא לרומם את הרוח, במיוחד כשיש לי כל כך הרבה שירים ארץ־ישראליים. בסופו של דבר, יש לנו ארץ נפלאה, שבעזרת הכוח שלנו כעם נצליח להביא אותה חזרה למה שהיא היתה פעם".

את מאמינה שנצליח?

"אני אדם אופטימי ומאמינה שאולי ייקח זמן, אבל נחזור למסלול הנכון שלנו. תמיד יש עליות, ירידות ועליות חזרה, זו דרך הטבע והחיים".

הזמרת הצעירה שיצאה לדרך בשנת 65' האמינה ש־60 שנה אחרי כן היא תחגוג במופע כזה?

"אני הלכתי צעד אחר צעד", היא צוחקת, "עוד הלכתי ללמוד להדפיס במכונת כתיבה. אמרתי לשלמה שכדאי שתהיה לי עבודה כפקידה, כי כזוג צעיר נצטרך להתפרנס. הוא אמר לי 'אנחנו נצליח', והחלטתי לתת לזה צ'אנס. ככל שהזמן עבר, כך הצטברו עוד שירים ועוד הופעות וזמרת השנה שבע פעמים ברציפות ונסיעות בלי סוף לייצג את המדינה. עבדתי קשה כל ששת העשורים האלה. שלמה צח ידע להביא לי את השירים הנפלאים, הקלטתי יותר מ־600 שירים, וכשאני מסתכלת לאחור - בורכתי".