כיף גדול: שני ענקי הרוק הבינלאומיים משתפים פעולה - והתוצאה תדהים אתכם

בדוקו המוזיקלי הנהדר "Live Forever" שיצא ב־2003 וחוקר את עלייתו ונפילתו של גל הבריטפופ של שנות ה־90, כמה מהמרואיינים מעלים תיאוריה מעניינת: הלהקה הבריטית הגדולה באמת של הניינטיז, כך נטען בחלק שמתאר את הבסיס לעלייתה של התנועה המוזיקלית המהוללת, בעצם היתה אמורה להיות הסטון רוזס.

ההרכב של איאן בראון, ג'ון סקווייר וחבריהם הוציא ב־1994 את אלבומו השני, "Second Coming", ועל הנייר היה מתוכנן לכבוש את העולם. אך זה לא קרה. הסטון רוזס פספסו בזמן אמת את ההזדמנות שלהם להפוך להרכב שיוביל את השינוי התרבותי שהחל לקרות באנגליה באותן השנים, ואת החלל הזה מילאה ברגע אחדאואזיס.

זה לא שהאחים גלאגר היו מופת להרמוניה פנים־להקתית, אבל הם סבלו זה את זה מספיק כדי לתפוס את הכדור ולרוץ איתו בזמן הנכון להפוך להרכב הבריטי החשוב ביותר מאז הביטלס, יש שיטענו. חברי הסטון רוזס פנו לקריירות סולו, התאחדו לפני כמה שנים והתפרקו שוב, בזמן שאואזיס המשיכו להתקיים עד 2009. כל מה שנכתב כאן הוא בעצם הקדמה למפגש ביןליאם גלאגרלג'ון סקווייר, מאגדות הממלכה המאוחדת, לאלבום משותף ראשון.

השניים כבר הופיעו יחד בעבר, על במת נבוורת' ב־1996 וב־2022, אבל זו הפעם הראשונה שהקליטו יחד (וכנראה לא האחרונה, שכן הם כבר מבטיחים אלבום שני בעתיד). איך החיבור בין שני האייקונים האלה נשמע בפועל? בדיוק כפי שדמיינתם אותו. כיפי, המנוני ומבוסס ריף גיטרה (כמו בסינגל "Just Another Rainbow" ובשיר המצוין "Mars to Liverpool"), בלוזי ("I’m a Wheel" ו"I’m So Bored", שסביר להניח שיהיו רגעי שיא בהופעה), ומאוד ביטלס פינת דה ג'אם והמאנקיז ("Mother Nature’s Song"). לא מדובר בתקליט של טקסטים מכוננים מדי, כמו באלבום שממחיש במדויק את החיבור בין שני ההרכבים שהשניים יצאו מהם. רוקנרול.