מתגעגעים לאואזיס? זה הכי קרוב לדבר האמיתי

באוגוסט 1996 העלתה אואזיס, אז להקת הרוק האנגלית הבועטת והחמה ביותר בעולם, שתי הופעות ענק בפסטיבל נבוורת', שהכתירו אותם כמלכים הבלתי מעורערים של גל הבריטפופ ששטף אז את האי הבריטי. בפרק זמן של יומיים חזו בהרכב של האחים גלאגר כרבע מיליון בני אדם, והאירוע נחשב לאחד החשובים בתרבות האנגלית ולשיא כמעט בלתי שביר (כלומר, עד שרובי וויליאמס בא וניפץ אותו ב־2003).

נריץ קדימה כמעט שלושה עשורים, ואם להאמין לשמועות, הבריטפופ עושה סוג של קאמבק. "בלר", המתחרה הגדולה מפעם, הוציאה אלבום יפהפה; "פאלפ" כבשה את לונדון בכמה הופעות חזרה חגיגיות, ו"סווייד" ממשיכה להישמע מצוין באופן עקבי, כפי שהעידה ההופעה שלה במחוזותינו לפני חודשיים. באשר לאחים גלאגר - ליאם ונואל עדיין לא השלימו זה עם זה, וחרף ספקולציות בדבר איחוד ב־2025 כרגע השניים בעיקר מקדמים את חומרי הסולו שלהם - אלה הניסיוניים (והפחות מוצלחים) של נואל, ואלה הכיפיים יותר של ליאם.

במסגרת העדנה שהוא זוכה לה בשנים האחרונות, האח הצעיר גם משחרר תקליטי הופעה שמבליטים את עוצמותיו כסולן וכפרפורמר־על. כמו "Knebworth 22" שיצא לאחרונה, אלבום לייב שהוקלט בקיץ שעבר מתוך שתי הופעות גדולות באותה זירת פשע מאז, שאליה שב ליאם 26 שנה מאוחר יותר. הפעם כדי להופיע מול 170 אלף איש - עדיין מספר בלתי נתפס.

עבור חובבי אואזיס מדובר בחגיגה. מהפתיחה ב־"Hello", שם הוא שר "Its good to be back" - ואפשר להניח שהוא מתכוון לכך יותר מאי־פעם, דרך "Rock n' Roll Star" העוקב, ואיתם "Slide Away" ,"Supersonic" ,"Wonderwall" ויתר הקלאסיקות של הלהקה.

אבל גם כשלא מדובר בחומרים הישנים של אואזיס, נניח כמו "Wall of Glass" ו"Once" מאלבומי היחיד שלו, קולו של ליאם נשמע צלול (כלומר, בדרכו הצרודה), עוצמתי וגדול מאי־פעם. הוא עצמו, כפי שמעיד גם הדוקו שתיעד את צמד ההופעות, מרגיש רענן, מכוון מטרה ואדיר נוכחות כמו בניינטיז, אם לא יותר. עבור מי שעדיין מחכה בציפייה דרוכה לסולחה ולאיחוד הגדול, האלבום הנהדר הזה הוא המוצר הכי קרוב לדבר האמיתי.