מה ששלו עדיין שלו: רק כשעידן רייכל יוצא מהקופסא - הוא מצליח לרגש
ב"מגדל של אור" דווקא הקטעים היותר מוצלחים בו הם אלה שסוטים מהשטנץ הקבוע של הפרויקט המיתולגי • אך מעריצי רייכל ימצאו גם כאן את מבוקשם
Your browser doesn’t support HTML5 audio
 |  |
האזנה ל"מגדל של אור", האלבום החדש של עידן רייכל, הפעם במהדורת "הפרויקט של", מעלה שאלה מעניינת: האם רייכל מבין את הקהל המקומי כמו מעט אחרים וקולע במדויק לטעם הישראלי הרדיופוני - או שאולי הוא בכלל זה שעיצב אותו, יותר מכל זמר אחר בעשורים האחרונים?
בהתחשב בעובדה שעברו כבר יותר מ־20 שנה(!) מאז פרץ לתודעה עם "בואי" הסוחף, ייתכן שהאפשרות השנייה היא הנכונה.
בשני העשורים שעברו מאז נדמה שהדנ"א הצברי המיינסטרימי (מה שהייתם משמיעים לתייר שהיה רוצה להבין את הזרם השולט במוזיקה כחול־לבן) יישר קו עם הסגנון הרייכלי. זה שפורט על מיתרי הרגש, מקפיד לדבר בשקט, משלב אלמנטים מזרחיים ומנסה להנעים את זמנם של המאזינים, ולא לאתגר או לעצבן אותם.
זה גם הסיפור של האלבום החדש - אף שבאופן מעניין הקטעים היותר מוצלחים בו הם אלה שסוטים מהשטנץ הקבוע של הפרויקט: עם כל הכבוד לצלילי העוד של ארא דינקג'יאן שמובילים את הקטע האינסטרומנטלי "עד שיפריד בינינו ים", ל"עד שתחזרי אלי" או ל"לא יכול לישון", שבו מתארחים שי צברי וקולו הענוג - מדובר ביצירות רייכליות שכבר שמענו כמוהן בעבר.
היצירות הללו בוודאי תתקבלנה יפה בידי עורכי רשימות ההשמעה, במיוחד בתקופה טעונה כל כך שבה הרדיו כמעט דורש שירים שיש להם "איכות יום הזיכרון". אבל כאמור, הרגעים היותר יפים באלבום הם אלה ששוברים את המסגרת.
נכון, "כל יום מחדש" ששר גידי גוב יכול להישמע כשיר ילדים - אבל זהו גם סוד קסמו, ומה שמבדיל אותו מ"תמיד זה געגוע" הגנרי־משהו. גם "ז'יל צ'לבייק נה סבייטה", שיר ברוסית בקולו של ארקדי דוכין, הוא שבירת סכמה מבורכת וכיפית, וכמוהו גם "בלדי" היפה עם לואי עלי.
ל"ילדים של קיץ" החותם יש פזמון קליט ונעים ואפיל סוחף, אך הוא פשוט כל כך "רייכלי" שנדמה שכבר שמענו כמוהו בעבר. ובכל זאת, לעידן רייכל יש קהל גדול שפשוט יאהב עוד ממה שהוא תמיד עושה - ומזה יש כאן מייצגים מוצלחים בשפע.
אחד מהם הוא "תחזור" ששרה רוני דלומי, שמתכתב באופן מדויק עם הסנטימנט השולט בישראל בתקופה הנוכחית.