הופעה של פעם בחיים: עמיר לב והאנדלוסית הישראלית אשדוד לקחו את הבארבי למסע
כשצלידו יותר מ-10 נגנים, הטרובדור המחוספס שילב את ההגשה הפולק-רוקית שלו עם המיתרים של האנדלוסית לשלם שגדול מסך חלקיו
לכל אחד ממי שיצאו בערב יום שני הגשום והקר ל"בארבי" החדש בנמל יפו יש לפחות רגע אחד - וקרוב לוודאי שכמה וכמה רגעים – שלאינטימיות עם עמיר לב.
אצל כותב שורות אלה מדובר בדייט שני כושל בקפה ביאליק עם מי שתהפוך היום, חמש שנים אחרי, לאשתו ולאם שתי בנותיו. אז זה כמעט נגמר בהדחה. "מי זה או יותר נכון מה זה הדבר הזה שלקחת אותי לראות?", היא שאלה. "סוג של אני", ענה הקיבוצניק שהוא אני, "תני לנו צ'אנס, את עוד תראי".
והיא ראתה, והתאהבה, וככה מצאנו את עצמנו רצים בגשם מהחנייה לבארבי, להופעה של פעם בחיים שבה עמיר לב והתזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד לקחו אותנו למסע בחיים עצמם.
הייתי כותב על הביצועים לשירי האלבום "פעם בחיים" שנוגנו על הבמה על ידי יותר מ-10 נגנים, על הרוח שמחכה, הכחול והירוק, ערב ראש השנה, צרפת, העננים השחורים והקאבר הנדיר והאדיר לשיר של "ג'ינג'יות" שבו כשיש אתה סובל וגם כשאין.
הייתי מספר על הכינורות ששדרגו את הפולק-רוק של לב לרמה אחרת והוציאו משהו שעוד לא ראינו, אבל כל אלה הם חלקים מאיזשהו שלם שקרה בבארבי והיה גדול מסך חלקיו. שלם-שבור, כמו עמיר לב.
משהו בקול המחוספס, בהגשה הטורובדורית, בעמידה החצי מבוישת חצי קשוחה עם הידיים שיוצאות מהכיסים רק כדי לאחוז בגיטרה או ללפות את המיקרופון וכמובן בטקסטים ובלחנים, הצליח – שוב - להבקיע את החומות ולגעת במקומות הכי עמוקים ומדויקים, וגם להשאיר את החומות הללו שלמות ואפילו לבנות להן עוד קומה. גם עכשיו. במיוחד עכשיו.
"אני מחכה שכל הדבר הזה שקורה לנו ייגמר כבר", אמר לב בקטע נדיר של דיבור בין השירים, אחרי ביצוע נהדר לשיר "מחכה". גם אנחנו מחכים, ענה הקהל במחיאות כפיים, אבל בינתיים תודה על הרגעים האלה של הכאן והעכשיו. של פעם בחיים.
