פעם בחיים, ככה אני מרגיש: עמיר לב כותב את תחנות חייו

בית

לא נראה לי שאוכל לחדש למישהו, בטח לא לעצמי, אם אנסה להגדיר איזו הגדרה אישית לבית. אי אפשר לכתוב על בית במובן הרוחני בזמן שלכל כך הרבה אנשים אין כרגע בית. אנשים בלי בית לא יכולים לנוח אף פעם. רק כשחוזרים הביתה אפשר לנוח. אני חושב ומרגיש את עשרות אלפי האנשים פה ומאות אלפי האנשים בעזה שנשארו בלי בית.

כמה רצונות ואמונות וחלומות יש לאנשים רק אחרי שיש להם בית. כשיש לך לאן לחזור, יש לך אולי גם לאן ללכת. אנשים בלי בית הם רוחות, ונראה לי שאנחנו לא בנויים להיות רוחות.

האשליה המתוקה היא שיש לי פינה שממנה אני יוצא ונכנס לעולם. שיש לי מקום. ככה נולדנו, אנשים חייבים מקום. בשלושה־ארבעה חודשים, מאות אלפי בני אדם נשארו בלי מקום. מאות אלפי רוחות עזובות ועצובות מחפשות ומתגעגעות למקום.

גליל

אני גר בגליל, והגליל יפה עכשיו. ירוק כמו וויילס. הרקפות כבר בחוץ, הכלניות האדומות מתחילות לפרוח, אבל הימים אפורים והבקרים קפואים ואני לא מוצא מנוחה לנפש. יותר מדי כמויות של צער. שירים אולי עוזרים לרגע, נקמה אפילו רגע לא מחזיקה. וניצחון זה כנראה לחלשים. רק אנשים וחיבוקים ודיבורים וקירבה ודאגה ועזרה ללא תנאי, עם אהבה ללא תנאי.

בגליל, גם אם לא מכירים, כשעוברים אחד מול השני ונפגשים בעיניים, מנידים את הראש במין שלום כזה. לפעמים אני חושב שהשלום הזה עם הראש הוא במקום לומר "הנה עוד אחד כמוני, בן אדם".
נסענו הבוקר לילדה הבכורה שלנו, שגרה ליד חיפה, כדי למסור לה את אחת הכלבות הצעירות שגידלנו. נסענו דרך מטעי הזיתים, נכנסנו לכפר יאסיף, ושם, מול קופת חולים מכבי, יש מאפייה של פיתות. הסיבה היחידה שלפיתות האלה יש טעם מופלא ושהן נגמרות בשעה־שתיים, הסיבה היחידה לכך היא שהן נאפות באהבה.

אני מכיר את סנסן, האישה שמכינה אותן. יצאתי מהמכונית, עמדתי לחצות את הכביש למאפייה, והמכונית שנסעה עצרה וסימנה לי לעבור. חשבתי על זה שבטח אני נראה מוזנח, לא מגולח, סוודר עם חורים וג'ינס בלי צורה. המכונית היפה צפצפה כשעברתי ופנתה אחריי לחניית המאפייה. יצא ממנה איש יפה ואהוב מהכפר, שבאיזשהו מקום הוא תמיד איתי. לא נפגשנו כבר שנתיים והוא מבוגר, אבל בכל זאת יצא מהמכונית והתחבקנו והתנשקנו. כל אחד משנינו ידע בלי מילים כמה השני עצוב ומרוסק, ושנינו, עם עיניים מבריקות, לא אמרנו מילה. רק טבענו זה בעיניים של זה.

עוד חיבוק ונשיקה. "אבוא בקרוב", אמרתי. "אני מחכה", הוא ענה. ואחר כך לכמה שעות היום היה יום אחר.

יצירה

אף פעם לא התחברתי למילה יצירה. אני מרגיש אבא, חבר, אוהב, אבל ביני לבין עצמי אף פעם לא הרגשתי יוצר.

המילים היחידות שכתבתי מאז תחילת המלחמה הן המילים שאתם קוראים עכשיו, כי מה אפשר ליצור. הכאב שלי לא אמור להיכתב.

כולם כואבים עכשיו, חלק סובלים כאבי תופת, מה זה משנה אפילו לי מה אני מרגיש?

הלוואי שהשתיקה תפנה מקום למחשבות שעוד לא חשבנו עליהן על געגועים לאהבת אדם, או אפילו להבנה שאחרי כל מלחמה חוזרים בדיוק לאותו המקום, רק עם שכול ועם געגוע לאלה שלא יחזרו.
עם מחשבות האימה על אלה שסבלו, היצירה היחידה בתקופה הזאת היא שתיקה.

התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד

מוזיקה שבאה מכאן ושייכת לכל מי שגר במזרח התיכון היא כמעט כמו נוף. אם אצליח להביא את הרוח שלה או אפילו קצת ממנה בהופעות עם התזמורת האנדלוסית (5 בפברואר בבארבי החדש בנמל יפו), ארגיש שזה היה שווה. ואם נצליח קצת להיות כמו השמש וההרים והים והריחות, הנוף והטעמים, השמש והערק, וגם אם זה יהיה לשעה קלה אחת בבארבי, אודה לאלוהים.

אלוהים

בעזרת ישו, בעזרת אללה, בעזרת השם, אלה מונחים שתמיד הפחידו אותי.

המוזיקה והאהבה הן המקום שלי לרוח.

אין לי בעיה עם הדת, עם להאמין, עם להיות דתי, אבל לקחת את אלוהים איתך למלחמה הופך את המלחמה ללחימה לכל החיים.

כשאני אומר אלוהים, אני מכוון למה שכנראה כיוון אותי לעבוד בצעירותי שעות נוספות במפעל למזרנים, למרות האיסור לנשום את אדי השמן ואת סיבי החבלים יותר משמונה שעות רצוף. בסוף הריאות שלי נסתמו מאדי שמן ומסיבי חבלים שהיינו מניחים על הקפיצים לפני שסוגרים אותם בבד, ומצאתי את עצמי מחובר למכשירים בבית החולים וולפסון.

שם חשבתי בפעם הראשונה מה אני עושה בעצם עם עצמי, ולא ידעתי שאני מתחיל לבנות את עצמי כדי שאהיה מוכן, שש שנים לאחר מכן, למעמד שבו אפגוש את אהבת חיי - ויהיה בי משהו שהיא תרצה.

פעם בחיים

קראו לו שי. הוא היה גבוה, כתפיים רחבות, כפות ידיים גדולות עם אצבעות ארוכות, וכמה שהיה חזק ככה היה עדין. הוא שם לב איך הסתכלתי עליו כשניגן, אולי הייתי הקהל המתמסר הראשון שהוא פגש. יום אחד הוא הביא לי איזו גיטרה קטנה שאחותו ניגנה בה בתחילת הדרך, ולימד אותי כמה אקורדים כמה פעמים. הוא ידע שזה ישמח אותי, אבל לא ידע שאני מנגן חמש־שש שעות ביום. אחרי כמה חודשים הוא שם לב.

היינו מנגנים ביחד את השירים שלו, הוא היה גיטריסט עמוק שהבין את הגיטרה ובי היתה תשוקה לנגן ולהתרגש. התגלגלנו לתוך החלום, הבאנו מתופף וקלידן ובסיסט, והיינו מנגנים שעות.

אבא שלו הרשה לנו להתאמן באיזה מפעל שהיה לו באזור התעשייה. כולם מסביבנו חיו בצניעות, לכל ילד היו שניים, מקסימום שלושה ג'ינסים, ואם היית מקבל ג'ינס חדש כולם היו שמים לב. היה לוקח זמן להתרגל לג'ינס חדש.

כולנו גרנו בדירות בבניינים, ההורים של כולנו עבדו עד מאוחר, ואף אחד מאיתנו לא היה בחו"ל אף פעם. היינו מעשנים סיגריות ומנגנים פעמיים־שלוש בשבוע כל הלילה, עפים ושוכחים את החיים. הוא היה שר בקולו העדין, כתב שירים שכל מי שהיה שומע אותם היה מתרגש.

כמה שירים שלו עברו מאחד לשני, והיו כבר די הרבה אנשים שהוא לא הכיר שהיו שומעים את השירים שלו בבית. הוא אמר לי שהוא רוצה להופיע, לשיר את השירים, פעם אחת לראות אנשים ולשיר להם. "אני חולם לשיר ל־50 או 60 אנשים, זה דבר ענק", הוא אמר. "הלוואי שזה יקרה".

עמדנו להתגייס, מצאנו איזה מגרש בחולון, הבאנו חשמל, גידרנו אותו בסדינים, פרסמנו. כשהגיע הערב עלינו על במה שהרכבנו ממשטחים, ושי התחיל בשיר שלו שנקרא "העולם נופל". אני חושב שהיו שם איזה 100 איש, וכולם שרו איתו, כולם ידעו את המילים, והוא ריחף. בסוף הלילה, כשפירקנו את הבמה, הוא סחב עם חיוך. אחר כך התגייסנו. כמה חודשים אחר כך הוא נהרג בלבנון.

יהיה טוב

כל מי שהיה מסביבי אחרי הצבא טס לדרום אמריקה. אני לא רציתי לטוס. אמרתי לחברים שאולי אגיע, אבל הרגשתי שאני צריך להישאר בירושלים. נשארתי לבד בעיר ועבדתי בסוכנות להשכרת רכבים "אוויס", מעביר ומחזיר מכוניות, נוסע לאילת באוטובוס ומחזיר משם רכב לסוכנות בירושלים, או לוקח איזו מכונית לנמל התעופה וחוזר באחרת.

בכל פעם שהייתי מכיר מישהו או מישהי תוך כדי עבודה, היתה עוברת בי מחשבה שזה שיא הטיול. נניח כמו בדרום אמריקה, לעבור ממקום למקום ואז לפגוש מישהו או מישהי שלא הכרת ולהעביר איתו יום או שעתיים או תקופה. בעצם זה לא משנה איפה אני, אם החיים קורים.

היתה לי שיחה מיוחדת עם תיירת אחת, עיתונאית גרמנייה שתפסה איתי טרמפ לירושלים מהשדה. הורדתי אותה בעיר העתיקה. למחרת, בבוקר, פגשתי אותה באוויס במשרד, במקרה. בערב היא לקחה אותי איתה לרמאללה, שהיתה אז מרכז של עיתונות זרה עם פאבים ומסעדות ובארים. מדברים באנגלית בעולם בתוך עולם.

המשכתי לנסוע לרמאללה לבלות ולחזור עם חברים במונית צהובה. הכל זרם. התחברתי עם הברמנים והמלצרים. הם אהבו לבלות בירושלים ואני ברמאללה. בדיוק באמצע כל הטוב הזה אחד החברים שנסע התקשר והציע לי לבוא לבנגקוק. "אתה חייב לבוא", הוא אמר. "מדהים פה, קח טיסה ובוא".

הייתי צעיר, חסכתי קצת, טסתי. החבר היה איתי כמה ימים ואז הודיע שהוא רוצה לחזור. לא מצאתי את עצמי לא בבנגקוק ולא באיים ולא בצפון, הכל היה נחמד רק ברגעים הראשונים. אופנוע להרים, מסיבות ירח מלא, אנשים על אופיום. יום אחד מצאתי את עצמי מתעורר על האדמה מליקוקים של חזיר. היה לי קשה להיות תייר. כל הזמן הבנתי שאני חי מהצד. נסעתי להודו, הייתי מדוכא, הגעתי לניו דלהי, הלכתי ברחוב הראשי עם ריח של ביוב והיתה שם מישהי, סבתא קשת יום, שהתלהבה מזה שיש לי שערות בידיים. היא פשוט היתה חייבת לגעת, ואני הרגשתי שהכל הולך ומידרדר.

פתאום, מתוך מבנה שבנוי מקרטונים של טלוויזיות, יצאה מישהי והזמינה אותי להיכנס. היא לקחה אותי ביד, ושם, בתוך הצריף, ישבו ארבע בנותיה זקופות ושותקות. אתה יכול לבחור, היא אמרה לי, גם שתיים אם תרצה. יצאתי משם תוך שאני אומר לעצמי בעברית ובקול "הגעתי לגיהינום. זה הגיהינום".

קניתי כרטיס טיסה לאמסטרדם, מה שהיה הכי זול והכי מהיר כדי לעוף מהודו, וחיכיתי שלושה ימים, שבהם לא יצאתי מהמלון עד הטיסה. באמסטרדם נתקעתי בשדה עם עוד 20 איש במעלית, הבנתי שאני לא בכיוון ולא במקום. יום לאחר מכן כבר נחַתִּי בארץ וישר מהשדה נסעתי לירושלים. ישנתי באיזה גסטהאוס סקוטי ברחוב הנביאים. אמרו לי חדר עם שותפים, אבל היה שם רק תיק אחד.

השארתי שם את התיק שלי ובערב נסעתי לרמאללה. לא נשאר שם אף אחד שאני מכיר. חזרתי לגסטהאוס, נכנסתי לחדר ואני רואה שם את בעלת התיק, זו היתה העיתונאית הגרמנייה. היא מזגה לה ולי יין, הגישה לי ושאלה "אז מה אתה אומר?". אמרתי לה שאני בטוח שיהיה טוב.