לא מרגשת ולא מעניינת: להקת הרוק האייקונית הבינלאומית איבדה את הקסם

שתי הפאזות החשובות בקריירה של גרין דיי מיוצגות היטב בשני אלבומים שונים בתכלית. הראשון, "Dookie" משנת 1994, הוא אלבום רוק גיטרות מהיר ועצבני, שהנגיש לעולם את ז'אנר הפאנק-רוק ברמה מיינסטרימית ודִברר דור זועם, מתוסבך ומשועמם. הפאזה המשמעותית השנייה הגיעה עשור לאחר מכן, עם "American Idiot" - אופרת רוק מורכבת ואפית, שנכתבה בארה"ב של ממשל בוש הבן, של אסון התאומים ושל המלחמה באפגניסטן.

זה היה הרגע שבו בילי ג'ו ארמסטרונג וחבריו לטריו התבגרו כלהקה, והפכו מחבורת נערים חצופים מקליפורניה להרכב עם מסר וסיבה לזעום, שיודע לכתוב יצירות מורכבות וארוכות יותר משלוש דקות. כן, היו גם רגעים טובים בין לבין ("Good Riddance" הוא כנראה הלהיט המזוהה ביותר עם הלהקה, והוא לא מופיע בשני האלבומים שהוזכרו כאן). אבל כהרכב מגדיר תקופה ודור - גרין דיי שגשגה בשני האלבומים הקוטביים האלה.

החדשות הטובות הן שמדובר ביצירות שלגמרי עומדות במבחן הזמן. החדשות הפחות טובות, בהנחה שגרין דיי עדיין רואה עצמה יותר מסתם הרכב מבוסס נוסטלגיה, הן שעברו 30 שנה מאז צאתו של האחד ו-20 שנה מאז צאתו של האחר.

חרף שונותם המובהקת, לשניים יש גורם משותף משמעותי ביותר - המפיק רוב קאבלו. אולי העובדה שהוא חתום על שני האלבומים החשובים ביותר בביוגרפיה של הלהקה היא שהביאה את חבריה להזעיק אותו שוב. הפעם כדי להפיק את "Saviors", אלבומם החדש וה-14 במספר. אבל למרבה הצער, גם קאבלו לא הצליח להפיח חיים ועניין בשירים החדשים.

מבחינה סגנונית, גם אם האלבום רווי ביקורת פוליטית כבר מהפתיחה (המוצלחת) עם "The American Dream is Killing Me", לא מדובר כאן באוסף שירים שמצליח לשחזר את ימי הזוהר. גם שורות כמו "כולם ישנים אבל איש לא חולם" לא מצליחות לייצר מסר מעניין או חתרני. במקום זה, השלישייה מגישה לנו אסופה שאין בה רע - פרט לעובדה שרוב חומריה נשמעים כמו מיחזור של דברים שכבר שמענו.

גם בלדה כמו "Father to A Son" לא באמת מצליחה לעורר אמוציות, ונעדרת המרכיב שהפך את השירים שהוציאו בסגנון בעבר למרגשים באמת. זה לא אלבום רע בשום צורה, אך הוא פשוט לא מעניין, מחדש או חשוב מדי.