המעטפת, סיפור הרקע ומסע יחסי הציבור של "I/O", אלבומו החדש של פיטר גבריאל, מסוגלים לגרור גלגול עיניים שכמעט גורע מההנאה מהדבר עצמו. יותר מ־21 שנים עברו מאז הוציא גבריאל את "UP", אסופת החומרים החדשים האחרונה שלו, וזהו מרווח הזמן הארוך ביותר בין אלבום לאלבום של המוזיקאי הבריטי. זו כנראה הסיבה לכך שקמפיין שחרור התקליט החדש הפך פומפוזי, טרחני ומעט מעיק.
זה מתחיל בעובדה שגבריאל החל את העבודה על האלבום כבר ב־1995, ממשיך באזכורים רבים שלו בשלל ראיונות לאורך השנים, ומגיע לשיא הניג'וס באסטרטגיית שחרור החומרים החדשים: במשך תקופה חשף גבריאל מדי ירח מלא גרסה אחת של שיריו החדשים, בעוד בירח החדש יצאה גרסה אחרת של אותם השירים.
לגרסאות הראשונות קרא הזמר "צד מואר" ולשניות "צד אפל", וכולן יחד מהוות את השלם שהוא יצירה בת 24 שירים ובאורך של כמעט 70 דקות. הוסיפו לכך את העובדה שההבדלים בין הגרסאות הם מינוריים עד לא קיימים - והנה לכם מתכון לסלידה מיצירה כבר בשלבי ההאזנה הראשונים לה.
זה חבל, כי כשמזקקים אותו להאזנה אחת רציפה של גרסאות השירים הראשונות - מדובר באוסף שירים נהדר, שמבהיר כמה היה שווה לחכות לחומרים טריים של אחד מהאמנים המעניינים והמוכשרים שיצאו מבריטניה. עבור אוהביו של גבריאל (כותב שורות אלה) מדובר בסעודה משביעה מאוד, בשלל טעמים שמייצגים פאזות שונות.
"The Court" מזכיר את ימי הפופ האייטיזיים ואת ראשיתה של קריירת הסולו שלו אחרי ימיו כסולן ג'נסיס. "So Much" רגוע יותר ומזכיר את גבריאל המהורהר עד דיכאוני של השלבים המאוחרים יותר בחייו, וכמוהו גם "This Is Home" - דרישת שלום מפאזת שנות האלפיים שלו.
ב"Road to Joy" הוא ממש מזכיר את גבריאל של הניינטיז, ימי "Steam" ויתר הלהיטים שיצאו אז, בליווי קליפים שהיוו בזמנם את פסגת הטכנולוגיה. "Olive Tree" נשמע כמו תוצאת ההאזנה ל"Invisible Touch" של להקת האם שלו, לאחר שעזב אותה. ב"Live and Let Live" היפה והמפויס זהו גבריאל הרוחניקי יותר. וכשמתעלמים מאורכו ומהסחות הדעת (כמו רוב חלקו השני והלא שונה מספיק) - זהו אלבום נהדר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו