"אסור לנו לטבוע בתהומות הכאב, התפכחנו מהר - ואנחנו ננצח"

שלום לכולם. נשאלתי אם אסכים לכתוב כאן כמה מילים. האמת - בא לי לסרב, כי על מה שקרה לנו אין מילים...

וכי מה נאמר? איך זה קרה לנו? למה זה קרה לנו? איפה היה צה"ל? איך הפקירו את היישובים בעוטף? מי שם למעלה נרדם בשמירה? למה לא דאגו לחמש כראוי את כיתות הכוננות ביישובים? למה לא שעו להתרעות של התצפיתניות הנהדרות על הגבול בעוטף? למה כשצעקנו "שמע ישראל" הוא לא שמע?

הדלקתי את הטלוויזיה בבוקר 7 באוקטובר - ועד היום איני מכבה אותה. כי אני לא ראש קטן, עלי לדעת ולראות הכל. ואז אני רואה את כל הגנרלים במיל', שכל הכבוד להם, יושבים באולפנים ומסבירים מה צריך לעשות לאויב. אז למה לעזאזל אתם אומרים את זה בטלוויזיה? הרי גם האויב רואה.

פעם זה לא היה ככה, שמרו על חשאיות, אבל היום - הטלוויזיה משדרת 24 שעות ביממה וצריכה לעניין ולגוון. אבל לעניות דעתי, זה לא הזמן לכבד את "זכות הציבור לדעת".

אני נזכרת שלפני תשע שנים, במבצע צוק איתן, לקחתי את הגיטרה, את הנגנים שלי ואת ההגברה שלי וירדתי בהתנדבות כדרכי להופיע במקלטים של יישובי העוטף: במקלט של קיבוץ נחל עוז, שהיה היאחזות הנח"ל הראשונה בישראל, ובקיבוץ זיקים, שם ילדים בני 7-8 שרו איתי את "שיר לשלום". כן, זה החינוך שהם מקבלים שם, למרות המציאות שבה הם חיים - לעומת החינוך לרצח שמקבלים מינקות הילדים מן העבר השני.

אנחנו עם נפלא

בקיבוץ בארי שרתי לחיילים שבאו מהחזית להתרעננות. אז המלחמה היתה עדיין מעבר לגבול. הופעתי אז גם בקיבוצים יד מרדכי, מפלסים, דביר, ועוד. היום, לדאבוני, אני מוגבלת בתנועה, מתנייעת בכיסא גלגלים וזקוקה לרכב מונגש - אז הכל יותר מורכב.

מאז אותה שבת שחורה עבר יותר מחודש. הכל כבר לא יחזור להיות כתמול שלשום. אחרי שנה של פילוג ומחאות אנחנו מגלים איזה עם נפלא אנחנו. כמאמר השיר: "פתאום קם אדם ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".

איזו מסירות, איזו התגייסות, כמה סיפורי גבורה והקרבה של השוטרים, של אנשי זק"א, של אנשי כיתות הכוננות, של הלוחמים. אבל מעל לכל - המחשבות על החטופים לא נותנות מנוח. לא עוברת אצלי דקה מבלי שאחשוב עליהם. עם כל פרוסת לחם שאני אוכלת וכל כוס תה שאני שותה - אני רוצה להתחלק איתם.

אני בוכה המון. איך זה קרה לנו? איך הצליחו בני השטן הללו לטבוח בנו בשיטתיות מתוכננת כזאת? אבל אסור לנו לטבוע בתהומות הכאב. התפכחנו, ואנחנו ננצח, גם אם במחיר דמים יקר.

אין לנו אפשרות אחרת. כי "החגיגה" שלנו לא נגמרת. וכשישובו כל שבויינו - אנחנו נקום ונתחיל הכל מבראשית. בע"ה.

הביאה לדפוס: מאיה כהן