ב־4 באוקטובר יצאתי מהבית שלי לשיר באירוע של "נשים עושות שלום" בים המלח. באירוע נכחו נשים פלשתיניות מהגדה המערבית - "נשות השמש", שיד ביד קראו את "קריאת האימהות" - לסיים את סכסוך הדמים ולקרוא לדיאלוג שיאפשר חיים בטוחים לכל הילדים הנולדים על האדמה הזאת.
יומיים אחר כך טסתי לגרמניה להופעה שנקבעה ל־7 באוקטובר. בבוקר התעוררתי לשמוע על המלחמה, והדמעות הראשונות שפרצו ממני עלו מדאגה עמוקה לאחיין שלי, עילי, שלוחם בצבא.
אחרי זה התחלתי לשמוע ידיעות על הזוועות, ומאותו הרגע היתה לי הרגשה עמוקה שהגוף שלי הוא שנפגע, העצמות שלי בערו מכאב. מעולם לא חשתי בבהירות כזו שאני חלק מעם.
עשיתי את ההופעה באיירפורט בערב הזה, הופעה בצל המלחמה, מול קהל גרמני תומך ואוהב. למחרת, בדרך לברלין ברכבת, התפרצתי בבכי ובזעקות, שכל הקרון הסתכל. ניגשה אלי אישה גרמנייה והביאה לי טישו, שאלה אם אני מישראל והציעה נחמה.
חשבתי לעצמי, כמה מעניין. לפני 80 שנה כל הסיטואציה הזאת, של יהודייה ברכבת בגרמניה, היתה נראית אחרת לגמרי. מי היה מאמין אז שאקבל חיבוק מכל כך הרבה גרמנים. יומיים אחר כך עליתי על הטיסה הכי עצובה בעולם. נוחתת ישר לשבעה של לאור אברמוב, הבן של חברה שלי מיכלי הלב, שנרצח במסיבה, לשבעה של עדי ויטל, למפוני נחל עוז, לסיפורי האימה.
בתוך יומיים התקף חרדה, שבעקבותיו הקלטתי והוצאתי לאור את "התשובה", שיר שכתבתי בכלל לפני שבע שנים, אבל הזמן רק מעיד כמה הוא עדיין רלוונטי גם היום.
אין תשובה בינתיים, רק כאב גדול, ויש דברים שרק המוזיקה יכולה לדבר.
הביאה לפרסום: מאיה כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו