שעת לילה מאוחרת. לפני כשעה חזרתי רועד ועצוב מההלוויה המטלטלת של סרן פדיה מרק ז"ל, אחיה הגיבור של אחת מהמאורות הכי גדולים שזכיתי להכיר בחיי - אורית מרק אטינגר. אם חלילה הייתי נופל ברשת השקרים של רבים מהמנהיגים בישראל, עוד הייתי עלול לפספס חברות אמת שכזו עם אורית.
על פניו, הפוכה לי - מתנחלת, דתייה וימנית. התחביב המשותף של שנינו - "להתווכח". על הכל. לא להסכים, אבל תמיד־תמיד לסיים בחיוך ובאהבה גדולה. עד לפני כחודש שבתי וטענתי בפניה שהמדינה לקראת היפרדות בין המחנות. והיא, שעמדה בלא מעט אתגרים לא פשוטים שהחיים זימנו לה (בין השאר, רצח אביה בפיגוע טרור, פציעה קשה של אמה, מות אחיה ועוד), נשארה איתנה באמונתה בטוב שבאדם ובאחדות עם ישראל.
מאז פרוץ המלחמה אני פוגש בכל יום אנשים מ"המחנות האחרים" ומופתע לגלות עד כמה העם הזה מרגש ועד כמה שאורית צדקה ואני טעיתי: בין שזו אמא משדרות שפניה נפגעו, שחיבקה אותי והודתה לי ולכל "חבריי האמנים הסססמאלנים הבוגדים" שלא מרפים מלעודד את רוחה מאז פרוץ המלחמה; בין שזה תלמיד ישיבה חרדי מאופקים, שהתרגש שבאתי למופע ההתנדבות עם ילדיי, אוה וברי, והזמין אותי אחרי המלחמה להרצות בפני סובביו על משפחתי הגאה; בין שזו סבתא מאחד מקיבוצי הדרום, שבתום אחד מהמופעים התפרקה בדמעות בזרועותיי.
כך אני פוגש את העם המדהים שלנו ומבין עד כמה גדולים אנחנו בערבות ההדדית ובאחדות הגורל. אז עם כל הכאב והצער, אני בוחר להיות אופטימי כמו אורית ולהאמין שמכאן רק נגדל ונצמח.
אביה, הרב מיכאל מרק ז"ל, השאיר אחריו מורשת של "להיות יותר טובים". אני מתחייב לדבוק במשימה הנעלה הזאת. אנחנו ננצח - כי אנחנו עם של אנשים טובים.
הביאה לפרסום: מאיה כהן