עוד הישג מרשים: אליאב זוהר ממשיך להפתיע אותנו

גם אם בפועל הוא זכה בעונה האחרונה של "הכוכב הבא" לפני פחות משנה, איכשהו זה מרגיש כאילואליאב זוהרהוא חלק מהתרבות הישראלית כבר תקופה.

אולי ההופעה ההיא בתוכנית "אביב או אייל", חשיפה ראשונית מצלקת למדי עבורו, קיבעה אותו בזיכרון הקולקטיבי כבר לפני חמש שנים, עוד בטרם הפך מוכר בזכות היצירה שלו. אולי השילוב בין הייחוס המשפחתי, הדרך שעשה אל מול צופי הטלוויזיה וההחלטה שלו לשחרר לא מעט שירים עוד בטרם הוציא אלבום ראשון, יצרו אפקט של אמן פעיל ומבוסס שהקהל כבר מכיר באיזשהו אופן.

כך או כך, אל האלבום הראשון שלו "מיכל", זוהר מגיע כמי שחובת ההוכחה כבר לא ממש עליו. בטח לא אחרי כמות הלהיטים שהוציא לרדיו בשנה האחרונה, אשר רובם נמנים עם 13 שירי התקליט. איכשהו דווקא הדואט עם איש להקת היהודים, תום פטרובר, לא מצא את דרכו לאלבום.

יש מי שיתקשה לנתק את הקשר בין זוהר לאביו (והוא בעצמו לא נרתע מכך, כשאחד השירים כאן עוסקים בשר התרבות והספורט המכהן). אבל הסיפור האמיתי של "מיכל" הוא עובדת היותו אלבום של אמן צעיר מאוד, רק בן 23, עם קול, הגשה וכישרון רב - אבל גם מידה לא מבוטלת של בוסר. בהקשר זה, מאוד קל לעשות את ההפרדה בין השירים הבשלים יותר ובין אלה שנופלים לקלישאות ואשר הטקסטים שלהם יותר ממעוררי תמיהה.

"תפתחי חלון", למשל, הוא להיט רדיו שכבר הוכיח את עצמו. שיר רוק מהסוג שכבר לא עושים פה, שמתבלט בין תיקים קטנים ורונדלים. גם "אצלי" הוא דוגמה טובה ליכולת של זוהר ליצור שיר מאוד ישראלי, שמשלב כלי מיתר, גיטרות וטוויסט אוריינטלי. וזה נכון גם לגבי שיר הנושא ו"מדינה בהמתנה" המוצלח - אותו שיר שנכתב על אביו ואשר מסכם היטב את הלך הרוח בישראל של 2023.

אבל בין אלה יש גם רגעי פאתוס קלישאתיים ומוגזמים כמו "די", וטקסטים שלא בטוח שבזמנים הנוכחיים אפשר להקליט לאלבום. נניח "היא שקרנית, היא זולה", שמופיע ב"מניפולטיבית" הדווקא יפה מוזיקלית, או "הבתולה". אם מתעלמים מאספקטים ליריים של כמה שירים כאן ומתמקדים בטוב (ויש הרבה ממנו, ב"קיר מזכוכית" ו"תלוי איך מסתכלים על זה" העדין), אפשר לסמן את הזמר הזה כמישהו שיישאר איתנו עוד שנים קדימה.