"אומרים שהזמר המזרחי הוא השולט, זו פיקציה"

אם מנסים לדמיין הר ראשמור של ענקי הזמר המזרחי, אנדרטה לזכר אבותיה הרוחניים של המוזיקה הים־תיכונית בישראל, אין ספק שפניו של ג'ו עמר יהיו בין אלה המפוסלות באבן. עמר, שהלך לעולמו בדיוק לפני 14 שנה, נחשב לאחד מחלוצי הזמר בארץ, ולאמן ומבצע שהביא לקדמת הבמה וביצירתו את השיח העדתי.

היום (שני) מוציאים המוזיקאי גוסטו והפייטן ליאור אלמליח יחד את "קראו לו ג'ו", שיר חדש על אודות האגדה המוזיקלית, המלווה גם מופע חדש של השניים. במסגרתו הם מבצעים שירים של עמר בעיבודים מודרניים, לצד הקרנת קטעים מהסרט התיעודי על אודותיו "חבקי אותו". עבור השניים זו הדרך לשמר את מפעל ההנצחה של מי שהעז לשיר ולעסוק אז בשיריו בנושאים כמו אבטלה, המהומות בוואדי סאליב ויתר הוכחות לקיפוח ולשסע העדתי.

אבל כשהם נשאלים על אודות מקומה של המוזיקה הים־תיכונית היום, כאשר הזמרות המושמעות ביותר ברדיו הן שרית חדד ועדן בן־זקן וכרטיסים להופעות של איל גולן ועומר אדם נמכרים בתוך דקות ספורות, השניים לא ממהרים להכריז ניצחון. מבחינתם, הבחירה לראות בכך תיקון מוחלט היא ראייה מצומצמת והבנה חלקית בלבד של סיפור שלם יותר.

"אם תראה את דו"ח ההשמעות של התחנות הבאמת משפיעות בארץ, ולא את דו"ח ההשפעות של חברת מדיה פורסט שסופר כל השמעה - כולל תחנות שמרשות לעצמן להשמיע אותו השיר תשע פעמים ביום, תראה שהזמר המזרחי הוא לא הזמר השולט", אומר גוסטו. "איל גולן הוא זמר־עם. הוא עושה מוזיקת פופ. הוא עושה אחלה מוזיקה והוא אחלה זמר, אבל הוא לא ג'ו עמר".

אבל גם מוזיקה שמשמרת, או לפחות מתכתבת, עם המוזיקה המזרחית השורשית, מקבלת חשיפה גדולה. תראו את הפרויקט של דודו טסה והכוויתים, למשל.
"כן, אבל זה אחרי שדודו נהיה כוכב גדול בתחום הרוק והוא הקליט כמה שירים בערבית לדודים שלו. בוא נראה מה היה קורה אם זה היה האלבום הראשון שלו, אם עכשיו היה קם דוד ביטון ומוציא אלבום ראשון של שירים בערבית. אם דודו טסה עושה את זה וברי סחרוף משתלב עם האנדלוסית אז שומעים על זה, אבל זה בעצם משהו שהם עושים נוסף על משהו. אבל בתרבות, בשורשיות, הז'אנר הזה עומד בפני עצמו".

השם ג'ו עמר מתקשר לרבים עם מושגים כמו הדרה וקיפוח, אבל הוא גם קיבל חיבוק ממסדי.
לדברי אלמליח, "ג'ו עמר היה חזן ימים נוראים בהרצליה פיתוח, גם בקהילות אשכנז. הוא קיבל חיבוק מכל העדות. הם שמעו ג'ו עמר כמו שהם שמעו דודו פישר בבית. אז הוא נהנה מאהבת הקהל והרגיש את העוצמה שלה, אבל אני לא בטוח שהוא הרגיש ככה לגבי הרדיו באותה תקופה. בוא נגיד שהפוטנציאל שלו היה הרבה יותר גדול. כשמישל כהן שר ב'בית ספר למוסיקה' את 'ברצלונה' כל המדינה התעסקה בזה, אבל חשבו שזה שיר של איל גולן".

"וכשאיל גולן שר את זה, חשבו שזה שיר של זוהר ארגוב", מוסיף גוסטו. "הוא קיבל פה ושם כבוד, אבל אפילו לא פרומיל מזה של אריק לביא, שכבודו במקומו מונח. חידושים של שירים שלו שבוצעו על ידי זוהר, חיים משה או איל גולן קיבלו יותר במה מהמקור. זה אומר הכל".