כששלמה בר פרץ אל המוזיקה הישראלית בסוף שנות ה־70, הוא היה זה שבנה את היסודות למה שלימים יוגדר "מוזיקת עולם". הוא הביא עולם חדש, שבו שילב כלים והשפעות מהמזרח ומהמערב, והפגיש על במה אחת מסורות ותרבויות שונות, שאליהן זיקק טקסטים של מיטב המשוררים העבריים. הילד שעלה ממרוקו בגיל 6 חוגג היום (ראשון) 80, ולרגל המאורע הוא מוציא גרסה חדשה לשירו האיקוני "ילדים זה שמחה".
"אחד מהדברים שמבינים כשמגיעים לגיל כזה - ובמקרה שלי זה הרבה בזכות המתנה הנפלאה שקיבלתי, התורה - הוא ההבנה שצריך להתגבר על תאוות הכבוד והכסף. התורה רוממה אותי מהחומר, אני מסתכל על החומר מלמעלה, אני לא בתוך הביצה. ככל שאתה מזדקן אתה מבין שזה הבל הבלים, ואז אתה מקבל חופש. אתה חופשי משעבוד לכל מיני תאוות, ואני מאוד נהנה מהגיל הזה", הוא אומר.
במשך השנים בר קיבל אינספור הצעות לחדש את השיר, ולכולן הוא סירב. "עמדתי על כך שלא נוציא אותו שוב, אני לא אוהב לחזור על דברים. אבל הפעם הצוות שכנע אותי שמדובר בגרסה של ביצוע חי, וזה שונה מבחינה מוזיקלית, אז הסכמתי".
היום כשאתה שר אותו אתה מגלה דברים חדשים?
"אני אף פעם לא שר את אותו השיר פעמיים", הוא צוחק. "עבורי, כל פעם היא הפעם הראשונה שאני שר. כל הזמן צריך לשנות ולהשתנות".
על ההצלחה הגדולה של השיר הוא משתף: "כשהלחנתי את השיר הזה ידעתי שהוא יצליח, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. שאלתי את יהושע סובול שכתב את הטקסט לדעתו, והוא סיפר לי שכשהוא כתב את השיר זה בא מאישה מרוקאית באור עקיבא. הוא שאל אותה 'למה אתם עושים כל כך הרבה ילדים?', והיא ענתה לו 'ילדים זה שמחה'. ככה זה נולד, וזה דבר מדהים. אני חושב ששירה שבאה מהעם נשארת בעם, ובגלל זה השיר כל כך תפס".
כשבר התחיל לעשות מוזיקה עוד לא היה המושג "מוזיקת עולם", ולא בטוח שהוא עצמו ידע שהוא חלוץ של ז'אנר. "היה לי רצון להפגיש בין אמנים מזרחים למערבים. הבנתי שאם לא נעשה את זה - גם הבנים שלנו לא יעשו את זה, ואחד מהמשברים הכי גדולים שיש לנו היום זה בגלל זה. לא כיבדנו זה את זה, כל אחד חי את שלו, ועכשיו יש התנגשות. היום המוזיקה יותר מגוונת - יש מוזיקה מזרחית, ערבית - אבל אם מסתכלים על המוזיקה של העת האחרונה, 90% ממנה זה מסחרי. 'אני אוהב אותך, את אוהבת אותי'. זו לא אמנות. חיייבים לשים במרכז דברים בעלי ערך, אי אפשר ליצור תרבות מכלום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו