היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?

השורה התחתונה פשוטה. הפרצופים של 2,500 הצופים שיצאו ביום חמישי בלילה מהיכל התרבות לקור המקפיא של תל אביב לא הותירו מקום לספקות: היה כיף גדול. המופע המשותף של עופר לוי וישי לוי עשה את העבודה והשאיר טעם של עוד.

רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

איך לוקחים שני זמרים, שלכל אחד מהם עשרות להיטים מ־50 שנות קריירה, ויוצרים מופע משותף בן שעתיים שאמור לגעת בכולם? איך במה אחת מסוגלת להכיל שני זמרים "אמיתיים" מהזן של עופר וישי, כאלה שהולכים נגד הזרם ואומרים מה שבא להם, גם אם הם יודעים שמסחרית זה יעשה להם נזק?

אז זהו, שהבמה אכן קטנה מדי לשניהם. עופר אולי לא התכוון אבל הוא בלע את ישי. עופר הולך לשבת על הקלידים של נדב ביטון, ישי אחריו; ישי מצליח לרגע לעלות לגבהים שאפיינו אותו בעבר, עופר עושה צעד לכיוון הקהל ולוקח את תשומת הלב; ישי שר את הבית של "אישה נאמנה", עופר נכנס בין שורה לשורה. ברגעים רבים זה נראה כאילו ישי הוא בכלל זמר ליווי. עופר טוען כבר שנים שכל המוסיקה בעולם מקורה בשירת ה"לויים" - אבל על הבמה הוא התנהג כאילו הוא הלוי היחיד.

אלא שבאופן מפתיע, חוסר האיזון בין השניים לא פגם באיכות המופע. ישי עשה טוב לעופר. הוא גרם לו להוציא מעצמו יותר, להתעקש לדייק בכל צליל ולא להתפזר כמנהגו בשנים האחרונות.

עופר נמצא כבר שנים בדיסוננס בין הקהל החדש לקהל הישן, אנשי ה"כת" שלו. בשביל הקהל החדש, המיינסטרים הישראלי, הוא עדיין לא נגיש מספיק ולא קל לעיכול. בשביל הקהל הישן, לעומת זאת, הוא לא מספיק "עופר".

הפעם, גם בשל קוצר הזמן וגם בזכות בחירת שירים נהדרת, קיבל הקהל הישן שירים כמו "לנצח לאהוב" ו"הלו מאדאם" מהתקופות שבנו את "הכת", וביצועים של "גבר הולך לאיבוד" ושל "עננים" שהוכיחו לקהל החדש שעופר הוא הפרפורמר הטוב בישראל.

אצל ישי הסיפור אחר. הוא מודע לעצמו ומודע למוגבלויות שלו כיום. לא תראו אותו מנסה לחזור לווירטואוזיות הווקאלית שלו מאלבומי שנות ה־90. במקביל הוא לא מפסיק לייצר שירים טובים - כולל אלבום נהדר לפני כחודשיים. לא מתפשר ולא ממהר. הוא מצליח להביא את צבע הקול הייחודי שלו ולרגש גם בלי האיכויות של פעם. אגב, נראה שהוא שם לב לכך שעופר משתלט קצת על המופע המשותף, אבל לא נלחם בזה. מעניין כמה זמן הוא יצליח להתאפק.

ברמת הנגנים מדובר בחוויה שרק עבורה שווה לקנות כרטיס למופע. נדב ביטון ועמית הראל יצרו מופע עם 16 נגנים ועם עיבודים מצוינים. חבל שהם יתבזבזו בגלל חוסר יכולת של שני הטאלנטים למצוא נוסחה מנצחת. היכולת של השניים להגיע לאיזון ביניהם תקבע את משך חייו של המופע המשותף.