המפגש בין הזהויות של חנן בן ארי הוליד את אחד האלבומים הטובים והחשובים שנעשו פה

חנן בן ארי, כפי שהוא מעיד בעצמו, עובר כבר תקופה איזו תקופה. במפגשים עם מעריצים באינסטגרם, בפוסטים בפייסבוק, הוא מספר על גילויים חדשים שלו אודות עצמו, פחדים ושאלות שעלו בו לאחרונה ו"דברים לא פשוטים" שהוא מתמודד עמם.

זה לא מופרך שאדם באמצע העשור הרביעי לחייו יתמלא ספקות ויתחיל לשאול את עצמו שאלות על הדרך שעשה עד כה. גם אם הוא אחד הזמרים המצליחים בארץ, אדם שיכול לסמן וי על קטגוריות כמו משפחה והגשמה עצמית. ואם הוא יכול לזקק את הספקות, את שברון הלב, ואת החשש או הפחד לכדי יצירה שלמה ויפה כמו "יש כאן יותר מזה", אלבומו החדש והשלישי, אז אולי בכל זאת יש תכלית לכל הסבל הזה.

קצת מוזר לחשוב שאלבום של מוזיקאי שכל כך מחובר למקום הזה, כלומר לישראל, ושמייצג מפגש מעניין של גווניה מתחיל בשיר בשם "אמסטרדם". אבל גם אם המקור של שם השיר לא ברור, נראה שזו בחירה אמנותית מוצלחת מאוד, שנותנת את הטון לאסופת השירים הזו. אולי המורכבת והמעניינת ביותר בקריירה של בן ארי. הוא עצמו מודע לשעטנז הדמוגרפי ולשלל הניגודים שהוא מייצג, אולי אפילו כסוג של קלישאה כבר. והוא בוחר להתייחס לכך בשורות כמו: "יש בי בני ברק, יש בי עזה, יש את כל אולפן שישי. יש בי פרא, ילד חרא, יש בי בית מקדש שלישי".

זה שיר נהדר שיכול בקלות להפוך לא רק להיט אלא לקלאסיקה מיידית. את אותה ניגודיות אפשר למצוא גם ב"אחד עד עשר" המוצלח, שהבית שלו נשמע כמו בית של שיר של חנן בן ארי, ואז מגיע לו פזמון דאנס סבנטיזי שפוגש מילים כמו "האגו שולט גם בציון גם ברמאללה, רואים קרוב רואים מטושטש". ברגע אחד, כמו ייצוג נוסף של הסכמתיות השבורה שלו, הופך שיר קלאסי שלו לדיסקו ארצישראלי שמכיל בתוכו דיסוננס נוסף - הפעם בין עיבוד רקיד לבין סיפור על מקום חסר תקווה או אופק.

זה לא שחסרים כאן רגעים שכמו מתבקשים באלבום של מי שבכל זאת משתייך לפלח אוכלוסייה שנהוג לקרוא לו (או לפחות לפופ המזוהה עמו) - אמוני. למשל "אחריך" או החידוש לשיר "הינדיק" שלו עצמו מ-2016, שמבוסס על סיפור קצר של הרבי נחמן מברסלב על אודות בן מלך שאיבד את שפיותו (והוא למעשה משל על יחסי אלוהים ועם ישראל). גם "למעלה", שבו הוא חובר לראפר טדי נגוסה, מרגיש כמו שיר שנועד לספק את אלו שרוצים את חב"א קרוב יותר לקב"ה.

זה צד נוכח תמידית בגוף העבודה של המוזיקאי והוא לא צריך להתעלם ממנו. אבל עבור כותב שורות אלה זהו המפגש, יש שיגידו ההתנגשות - בין הזהויות שיוצרת את השירים הכי מוצלחים שלו. כמו "אביתר" שמופיע כאן - שיר קצר, קטן ויפהפה שיותר מרומז לאביתר בנאי החוזר בתשובה והיחסים ביניהם. "אביתר מקנא בי שנולדתי דתי, עם אלוהים בכיס, בלי צלקות במלצ'ט, בלי הזיות בניו יורק", הוא מספר בו. "אני מקנא בעיניים היפות שלו, שגילו את אלוהים באמצע החיים, לבד".

ב"חוץ מכדורגל" הוא שר "את עוד מתרגשת מהים, אני לא מרגש אותי כלום. חוץ מכדורגל. את עוד מדברת עם הים, אני לא מדבר אלי כלום. הבל הבלים הכל הבל. כרוך בסבל". מתי בפעם האחרונה מישהו כתב על דיכאון ואהבה בצורה מדויקת כל כך? זה גם השיר שמכיל את מה שיכול להיות השורה החשובה ביותר באלבום, שבה נאמר: "נכון אתה חווה עכשיו כאב שלא חווית עוד כמוהו. הלוואי תזכור, גם העולם נולד מתוהו ובוהו". זו דרך מצוינת להזכיר למאזינים וכנראה יותר מהכל לעצמו, שהיכן שיש כאוס יש הזדמנות, ושמשברים אישיים הם שלב מעבר מנדטורי בדרך להתבגרות והתפתחות. שיר הנושא של האלבום חותם אותו בתחושה של השלמה ופיכחון. הבנה מעודדת שהכל זמני וארעי, לטוב ולרע. גם הגוף הזה, גם הנפש. גם התקופה הקשה.

האזינו לאלבום המלא.