בשנת 2008 נסענו לטיול משפחתי באיטליה. באחד הימים הגענו לוורונה בעיצומו של פסטיבל האופרה, וכמו תיירים טובים רכשנו כרטיסים ל"לה טרוויאטה". נכנסנו לארנה, ויתרנו על כריות הישיבה שהוצעו למכירה והתיישבנו על ספסלי האבן. טעות ראשונה. גם משקפת לא הייתה לנו. טעות שנייה. כחצי שעה לתוך המופע העיניים שלי התחילו להיעצם, והזיכרון היחיד שנשאר לי משם הוא מחיאות הכפיים המטורפות שהעירו אותי מהשינה העמוקה שהתמסרתי אליה.
אני יכול לחשוב על לפחות ארבע סיבות שבגללן אנשים לא אוהבים אופרה: אירוע שנמשך ונמתח ונמרח על פני כמה שעות טובות, שמתקיים בשפה זרה ולא מובנת, ושבמרכזו עלילה מיושנת שנכתבה לפני כמה מאות שנים. הסיבה האחרונה היא שמדובר בהאזנה ארוכה (מאוד) למוזיקה קלאסית, שעבור רבים היא כשלעצמה מספיקה כדי לנוע באי נוחות - שלא לומר להתעצבן קלות.
האופרה הישראלית | עונה 22-23 | תיאודור | פרוזיט! // האופרה הישראלית
כעבור 15 שנה, ואחרי כמה וכמה אופרות שצפיתי בהן מאז, הגעתי שלשום (רביעי) לצפות בהפקה החדשה של האופרה הישראלית, "תיאודור". מדובר במופע שנמשך שעתיים בלבד (פלוס הפסקה), כל כולו בעברית, ובמרכז העלילה סיפורו של תאודור הרצל מימיו כגבר צעיר בווינה, ועד לרגע שבו הוא הגה את הרעיון ההזוי "להקים מדינה ליהודים". נשארנו עם המוזיקה הקלאסית.
את הטקסט כתב עידו ריקלין, את המוזיקה הלחין יונתן כנען. משפטים כמו "בוא תרים איתי כוסית, בוא תשיר איתי, אחי. לבך הוא שלי וליבי הוא שלך" ו"צריך לאטום חלונות, להגיף ולסגור וילונות" שחזר על עצמו שוב ושוב הרגישו מעט מיושנים, כאילו נלקחו מפעם. אבל הם טיפה בים בתוך סיפור שנכתב בצורה מעניינת, שלקח אותנו למסע בין התחנות המשמעותיות בחייו של הרצל: כניסתו לאגודת הסטודנטים הגרמנית, רעיון ההתנצרות ההמונית כפתרון לשנאת היהודים, סיקור טקס ביזוי הדרגות של דרייפוס שהואשם בבגידה במולדתו ואחרות.
גם ההופעה של הזמרים הרגישה שונה הפעם. עודד רייך (בתפקיד הרצל הבוגר) הפגין יכולות קוליות מרשימות אך גם יכולות משחק שעשו לי חשק לראות אותו משחק בתיאטרון, ענת צ'רני (בתפקיד אשתו של הרצל) המיסה לי את הלב במערכה השנייה בקטע שהייתי שמח לשמוע שוב ושוב ושוב, וכנראה שהשילוב בין טקסטים בעברית, סיפור היסטורי שנוגע לכולנו והפקה 100% כחול לבן עושה את שלו.
הקהל מריע ל"תיאודור"
ומילה על ההפקה. לרוב המופעים שעולים באופרה גרנדיוזים ומתהדרים בתפאורה מרהיבה, בקאסט של רקדנים ובתלבושות סופר מושקעות שרק בגללן שווה לבוא לראות את המופע. כל אלו לרוב תומכים את סיפור העלילה ומעצימים אותו, ומספקים לא מעט רגעי "אווירה" מהנים. ב"תיאודור" היו מעט מדי כאלה לטעמי.
ללא ספק רגע השיא היה שייך דווקא לקהל שגנב את ההצגה. זה התחיל במחיאות כפיים סוערות להבטחה של הרצל "ניתן להם כבוד והגנה, והם יהיו שווים בפני החוק". הקונטקסט אמנם ברור, אבל בואו... מתי ראיתם קהל מגיב ככה לאופרה? והסתיים בתשואות שכמותן לא שמעתי הרבה מאוד זמן. אמנם היו כמה שביציאה מהאולם החליפו ביניהם משפטים כמו "זה נשמע כמו מחזמר" ו"זו לא באמת אופרה", אבל הגיע הזמן להפנים שבעולם הטיקטוק צריכים לבצע התאמות כדי להביא קהל, ולא להתעקש "לחנך" את ההמונים, שכנראה לעולם לא יקנו כרטיס לערב כזה. וזה הדבר הכי טוב שיש ב"תיאודור". לא סתם החליטו היום להוסיף עוד מופע ללוח ההצגות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו