לא ברור למה הלהקה האגדית הזו עשתה טעות קשה כזו

מתישהו בתקופת הקורונה, כמו מוזיקאים רבים אחרים, גם בונו, דה אדג', לארי מולן ואדם קלייטון מצאו עצמם מטפסים על קירות. אחרי 47 שנות הופעה על במות (הישג מטורף במיוחד כשמביאים בחשבון שיו־2 שמרה על מבנה ההרכב המקורי שלה) והתפלשות באהבת הקהל, החבורה האירית נתקעה בביתה, נטולת מעש או פידבק מיידי.

עשורים של פעילות בלתי פוסקת נעצרו באבחה אחת, ובמקום זאת נתקעו חברי אחת הלהקות הוותיקות הפעילות כרגע במצב של חשיבת יתר. "מה נעשה שעוד לא עשינו ושיעביר לנו את השעמום הנורא הזה?" תהה לעצמו בונו. "לעזאזל, כמה 'טייגר קינג אפשר לצרוך?" חשב, והחליט שאולי הגיע הזמן לרענן קלאסיקות ישנות.

זה, כמובן, תרגום לשפה יומיומית להסבר הפומפוזי שסיפקה הלהקה האגדית להחלטה שלה לפרק ולבנות מחדש לא פחות מ־40 שירים מתקופות שונות בקריירה שלה, ולהגיש את כולם ב"Songs Of Surrender", אלבום באורך שעתיים ו־46 דקות. במילים אחרות - יו־2 הקליטו 40 עיבודים מחדש לקלאסיקות, ללהיטי ענק וגם לשירים שרק המעריצים האדוקים מכירים. האם הם היו צריכים לעשות זאת? נראה שלא.

זה לא שמדובר בחורבן, אבל באמת שקשה למצוא ולו שיר אחד בתקליט הזה שממש דרש פרשנות חדשה, כפי שהציגו זאת כותביו. רוב השירים כאן, נניח "Beautiful Day" או "Electrical Storm" (בחירה מעניינת, יש לציין) נשמעים דומים למדי לגרסאות המוכרות - רק בעיבודים שונים של פסנתר או גיטרה אקוסטית. בונו מקפיד לשיר אותם בשקט, כנראה בהתאם ליכולותיו הווקאליות היום, אבל התוצאה מרגישה כמו אוסף ביצועים של מתמודדים ב"הכוכב הבא".

רצועות מסוג "Pride" או "Still Haven't Found What I'm Looking For" מאבדות במקצב ובהגשה החדשה מהתשוקה ומהדחיפות שהפכה אותם ליצירות על־זמניות. ועם הדחיפות נעלם גם הרגש. זה לא שיקוץ מוזיקלי, ממש לא. אבל באמת שלא היה צורך לקחת את "One", שיר שעבור רבים הגדיר עשור חשוב במוזיקה הבינלאומית, ולשטח אותו לגרסת ביצוע מדורה. לפעמים, עם כל הרצון להתעמת עם העבר וקצת להתפלש בו, יש זיכרונות שעדיף להניח להם.