"אנחנו קצת ביחסים פתוחים": חבר הצמד יוצא לדרך עצמאית

את "שירים מ-1990", סינגל הבכורה מתוך אלבום הסולו הראשון של יהל דורון, מגדיר המוזיקאי כנסיעה חלומית באוטוסטרדת זיכרון. דורון, חצי הצמד גיא ויהל, חוזר בו 30 שנים בזמן אל העיר ערד, אליה עבר עם אמו ואחיו לאחר גירושי הוריו ואשר בה חווה כמה משנותיו המעצבות.

מדובר בשיר שמוביל את אלבום היחיד החדש שלו, "עננים בתוך הבטן" שגם יקודם בסיבוב הופעות. אבל לפני שניגשים לשיר מבהיר הזמר שהמשמעות של הקלטת פרויקט שלו לבדו אינה פרידה משותפו ליצירה. בקיצור - זה לא מקרה סטטיק ובן אל תבורי, אפשר להתקדם כי אין מה לראות כאן. "אני חושב שחלק מהכוח של גיא ושלי זה שכל אחד מבין ונותן לאחר להיות מי שהוא. אין בינינו קנאה", הוא אומר.

"יצרנו יחד משהו מאוד ספציפי לנו, שפה מוזיקלית שנשמרת באותו מקום, אבל אנחנו קצת ביחסים פתוחים. לגיא יש פרויקט טכנו משלו בשנים האחרונות וגם לי יצא בתור גיטריסט, מלחין, כותב ומפיק לעבוד עם אנשים אחרים. אז כן, זה קצת כמו פוליאמוריה, רק במוזיקה".

הוצאת גם ספר לא מזמן. למה רצית להקליט גם אלבום סולו?
"כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לכתוב שירים ראשונים והיה לי חלום להקליט אלבום כמו לני קרביץ, כזה שאני מנגן בו על כל הכלים. בדיעבד הוא היה בוסרי ושמתי אותו בצד. בתקופה שגיא ואני היינו 'רבל דיי' ושרנו באנגלית התחלתי להקליט אלבום סולו, ואז בא 'דה וייס' והתחילו להכיר אותנו כגיא ויהל, אז שמתי אותו בצד. בתקופת הקורונה הבנתי שאני צריך לתת ביטוי לדברים שעולים בי, ואחרי שהוצאתי את הספר התחלתי לעבוד על האלבום הזה. דרך איזה פודקאסט הגעתי לפטריק סבאג ונזכרתי שיש לו המון סימפולים של כינורות ודברים שהוא הקליט בהודו. זה הביא לי מחשבה ליצור איתו משהו חדש ושונה מהאסתטיקה של גיא ושלי, ונכנסנו פטריק ואני למסע".

את השיר מלווה קליפ שבו נראה דורון בשלל לוקיישנים מוכרים בעיר ערד - מקום אותו הוא מגדיר כ"מוקד חשוב" בחייו. "גרנו שם במשך שש שנים", הוא מספר. "אמא שלי חזרה לגור שם תקופה אז יצא לי לבקר שם כמה פעמים, וגם הופעתי שם עם גיא והעברנו כיתת אמן. דברים נשארו די דומים בה. יש שם גם קסם וגם קושי. אתה באיזושהי עיירה במדבר, קצת סוראליסטית. כשמתקרבים לירידות לים המלח פתאום רואים עיר משומקום, כמו ישוב על מאדים. מצד שני יש שם מצפור מדהים. גרנו אחרי הגירושים בבית שהורים שלי בנו ואמא שלי הכירה איזה בחור. הבית שלנו היה בעצם סוג של אשרם מדיטציות. היו שם שנים קשוחות, לאחי, אמא שלי ואני. זה הסתיים בפיצוץ כשאמא שלי זרק את הבחור מהבית ומשם עברנו ללוטם".

אז זה לא בדיוק שיר געגוע.
"זה שיר חלום, זיכרון. אני מביט לאחור על ערד, מקום שבאתי ממנו ושהיה איזושהי נקודת מפנה בחיים שלי. אני אוהב להסתכל אחורה ואני מסתכל המון על הסיפור שלנו בערד. בכלל, אני בן אדם די נוסטלגי".