בזכות החריצות והחוצפה

"אני כבר לא רוקר", אמר אביב גפן בראיון לקראת מופע הבכורה שלו בהיכל נוקיה באביב החולף. זה נכון: למרות הדמיון בין שם אלבומו החדש, "סדקים", לבין הפיסגה הרוקרית שלו מ־1998, "חלולים", אלבום האולפן ה־13 של גפן (לא כולל אוספים ואלבומים במסגרת בלאקפילד) ממשיך לחצוב במלודיות פסנתר רכות עם אותו רעד מפורסם בקול ואותה חי"ת גרונית ישראלית.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

קיראו למה שהוא עושה בשנים האחרונות איך שאתם רוצים - ואגב, לאלבום החדש מתגנבות מנגינות יפניות קלאסיות - מה שיפה במפעל של גפן הוא החריצות מעוררת ההשתאות, הכבוד למקצוע ומוסר העבודה שכל זמר־יוצר יכול רק לשאוף אליו. סוד קסמו של גפן הוא שלתכונות אלו מתווספות תכונות פיקנטיות כגון חוצפה ישראלית, פה גדול, ייחוס משפחתי שאי אפשר להתעלם ממנו, והכי חשוב - כנות שאי אפשר להסביר במילים.

כבר לקראת אמצע שנות ה־90, שנים רבות לפני שסגנון ה־Emo הוכרז כז'אנר בפני עצמו, גפן כבר עשה את זה ובגדול: עם כל הנצנצים והזיעה, האיפור והדרמה, הוא העניק לעשרות אלפי מעריציו את ההרגשה שהוא החבר הכי טוב שלהם ברגעים הכי קשים. בעולם הפופ הישראלי המאצ'ואיסטי, הדבר הזה כלל לא היה מובן מאליו עד אז.

גם אם ברמת ההפקה הוא בדרך כלל לא מממש את עצמו עד הסוף - ולכן דווקא תמיד מעורר סקרנות לבאות - גפן הוא סוג של וירטואוז פופ. נראה שהוא תמיד מחפש לפרוץ משהו, לשלב דבר חדש, להשיג עוד חלום.

כשהעיתונאי והפובליציסט חיים ברעם אמר על מלך השערים של כל הזמנים בישראל, אלון מזרחי, שהוא הכי אינטליגנטי גם בשכל ולא רק ברגליים, היו מי שהרימו גבה, אך אפשר להגיד את אותם הדברים גם על מלך הפופ הישראלי של העידן הזה, אביב גפן: מדובר בכוכב הפופ הישראלי הכי אינטליגנטי שיש, עד כדי כך שלפעמים מהלכיו לא מובנים או נופלים בין הכיסאות.

דוגמה לכך היא האלבום הבינלאומי שהוציא לפני כמה שנים. כמה מכם מכירים את יצירת האינדי־בריטפופ הקלילה והנונשלנטית שלו, שעוקפת בסיבוב כל להקת אינדי מקומית, ובראשה הלהיט המוחמץ "Mr Down & Mrs High"? הרי גפן הוא לא רק "דור מזוין" ו"אהבנו", אלא גם "בוקר טוב איראן", שבמקור נכתב באנגלית ונשמע כמו האח האבוד של בריאן מולקו מ־Placebo.

באלבום החדש נשען גפן על כתפיו של אחד המפיקים הכי מעוטרים בישראל - יועד נבו, שעבד עם חצי עולם בערך, לא רק בישראל אלא גם בחו"ל. למרות זאת, קשה לומר שהאלבום הזה מחדש הרבה. מצד שני, גפן לא נח על זרי הדפנה, ומי יודע אילו הפתעות הוא עשוי לזמן לנו בשנים הבאות.

ציון: 8