עדן בראל הוא בטח לא הישראלי הראשון שטיול להודו שינה את חייו. אבל במקרה של המוזיקאי בן ה־32 לא מדובר בפאזת חיים קצרה שהתאפיינה בעישון מאסיבי של גראס ומעבר לסנדלים ושרוולים.
בראל הכיר בהודו את פרמין, גיטריסט מקסיקני שנסע ללמוד נגינה על סיטאר במקום ההגיוני ביותר לעשות זאת, ובדרך הפגיש ישראל סקרן עם יסודות הג'אז. "היה לנו חיבור מאוד מיוחד. נשארתי איתו חודש בדרמסאלה והוא היה כמו מנטור שלי", מספר בראל. "זה היה שלב כזה בטיול שכל מה שהיה בא לי לעשות זה ללמוד איתו, אז נסעתי איתו גם לוורנאסי והוא עשה לי ממש תוכנית לימודים. עשיתי איתו שיעור בכל בוקר והמשכתי לנגן במשך שמונה שעות ביום. וזה מה שעשיתי במשך שלושה חודשים, לפני שחזרתי לארץ".
פרט למפגש ההוא, בראל מגדיר עצמו כאוטודידקט. הוא אף פעם לא למד מוזיקה באופן רשמי, אבל זה לא מפריע לו לנגן על כל הכלים (פרט לכלי נשיפה וקלידים) במיני אלבום החדש שהוציא, שנקרא "Mid Breakfast" ודווקא מציג יותר השפעות של היפ-הופ מאשר של ראווי שנקר.
אבל במוזיקה של בראל, שהמשיך לחקור את הג'אז גם בשנים שלאחר מכן כשגר וניגן בניו יורק, אפשר לשמוע גם השפעות של מיילס דייוויס וג'ון קולטריין, צ'ארלס בראדלי וקמאסי וושינגטון. לא שמות שהוא בהכרח מתעסק איתם ביומיום שלו, כעורך כתבות וידאו (גילוי נאות: בעיתון זה) שעובד בעיקר עם חומרים של שמות כמו נועה קירל, מרגי ואגם בוחבוט.
"אין לי בכלל את הנקודה הזו של 'זה פופ, אז זה לא לרמתי'", הוא אומר. "גם אם אני מקבל לערוך לייב סשנים של משהו שאני לא מתחבר אליו, אז מה? אין לי שום התקטננויות כאלה. בכל פרויקט אני מנסה להוציא את האמן באופן הכי טוב שאפשר. אני לא עושה חלוקה בין ז'אנרים ויש פה אנשים שעושים פופ טוב והכל אחלה ואני מת על זה. אני מנסה להכניס את עצמי לנעליים של האמן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו