אז קרה שרעידת האדמה תפסה אותי בדיוק בעיצומה של עונה טורקית שפוקדת את חיי. שבועות של התאהבות פתאומית במוזיקה, וגם בשפה. אובססיה גדולה שנדלקה כסופר־נובה, אבל מרחוק. מעולם לא ביקרתי באיסטנבול או באיזמיר. בטח לא בגזיאנטפ, ששמה מתגלגל כעת באולפנים. על תל מבצרה טיפסתי רק בחלומות. הוא מבצבץ מבעד לכתפו של שף מקומי, שהכרתי בערוץ טיקטוק פופולרי.
זה התחיל לפני חודשיים. ב־6 בדצמבר, אם לדייק. לתוך הפיד באינסטגרם שלי - חי אלגוריתם! - התגנב בערמומיות קטע וידאו ישן, שנראה כאילו נלקח מקלטת VHS שצולמה בשנות ה־80. נראה בו גבר לבוש חליפה מקושטת במטפחת אדומה ובסיכת דש נוצצת, מרכיב משקפיים ענקיים בעיצוב נשי, עטור בלורית מופרזת ועיניים גדולות. הוא דיבר למצלמה בטון דידקטי, בסגנון שהזכיר קריינית רצף בטלוויזיה הישראלית של פעם. והוא נראה כמו הכלאה מקאברית בין דמות מסרט קאמפ של ג'ון ווטרס לדיים עדנה.
צחקתי. ודאי שצחקתי. ושיתפתי עם חברים, שיצחקו גם הם. אבל המשיכה לדמות הכריזמטית ושופעת הביטחון ניצחה את הבורות. התחלתי להתעניין. תודה, גוגל טרנסלייט. תודה, יוטיוב. כך הכרתי, באיחור ניכר, לבושתי, את זֵקִי מוּרֵן, מגדולי זמרי טורקיה המודרנית. מי שזכה לתואר "שמש האמנויות" ולכינוי "הפאשה". והוא נכנס לחיי, כאמור, ב־6 בדצמבר, שהוא יום הולדתו, כשהרשתות החברתיות הוצפו במיטב ההקלטות והסרטונים שהותיר.
לאהוב ולאבד
הוא נולד בעיר בורסה ב־1931. הוא התגלה בשנות לימודיו באוניברסיטה בתוכנית רדיו, והפך בן־לילה לכוכב ענק, שהופעותיו מילאו מדי ערב את ה"גזינו", מועדוני הלילה של איסטנבול. בשעות היום הצטלם לסרטי קולנוע. הוא שר קלאסיקות טורקיות, ופנה מאוחר יותר לערבסקות פופולריות.
מורן גם הלחין שירים משל עצמו, ואף פרסם ספר שירה. הוא עיצב את תלבושות הופעותיו בעצמו, וסגנונו המוחצן הפך אותו לסמל של שחרור מגדרי. שום דבר בהופעתו הנזילה לא פגע במעמדו הלאומי. להפך. הוא מת ב־1996, בתום צילומי תוכנית הוקרה למפעל חייו, שבשיאה קיבל לידיו את המיקרופון שלתוכו שר את שירו הראשון ברדיו. כוכב עולה ונופל, עם אותו המיקרופון ביד.
מאז שנכנס לחיי הוא לא מפסיק להתנגן אצלי ברמקולים, באוזניות, בסלולרי ובאוטו. אני קורא על אודותיו כל מה שאני מוצא. משה מורד פרסם מאמר נפלא עליו בגיליון של "הכיוון מזרח" מ־2006. מתברר ששיריו בקעו ממרפסות בת ים והרטיטו לבבות טורקיים שקלטו את רדיו איסטנבול בציון. זקי מורן, על ייחודו וקולו, הוא שער נפלא לתרבות הטורקית, ולאו דווקא רק הפופולרית.
התאהבות מהירה מהולה באבל; הכרתי ואיבדתי בשבוע אחד. זה חומר טוב לטור שארצה לכתוב בעתיד. בתחילת השבוע תכננתי להיעזר באנשי שגרירות טורקיה בישראל, כדי לנסות ליצור קשר עם סופרת צעירה שפרסמה לאחרונה ביוגרפיה על זקי מורן, שאת טיבה אין לי כלים להעריך. חברי, עדי רובינשטיין, הציע לאסוף עבורי בנסיעתו הקרובה לאיסטנבול את ספר שיריו, מחנות הספרים הנודעת "רובינזון קרוזו" שבשדרות איסתיקלאל. אם יהיה במלאי.
הכל, כמובן, נעצר יחד עם החיים שנעצרו בטורקיה. בסוף הם יחזרו, החיים; יחד עם העבודה על הטור, וההתנצחות על המחאה, והמאבקים נגד הרפורמות, והדגלים, והחרמות וכל הג'אז הזה. כי הפרופורציות. הפרופורציות. רבבות נרמסים חיים בשנתם; וכאן סופרים רבבות בצמתים. האדמה רועדת שם, וכאן מרעידים את המדינה. שם נלחמים על מעט החיים שאולי עוד נמקים תחת החורבות, וכאן נלחמים על המעט שנותר מהדמוקרטית. או מהיהודית. הכל נורא חשוב, והכל גם כה שולי.
כן פוגשת יד אחות
למרות הכל, יש משהו מדויק בקלישאה החבוטה ש"מוזיקה מחברת" בין תרבויות ובין אנשים. הנה, זקי מורן הדליק אצלי חלקת דאגה גדולה לטורקיה, מבלי שפגשתי טורקי אחד בחיי. ואני בכלל הלנופיל - טיפוס של יוון. מאזין לדימיטרה גלאני ולמאנוס לואיזוס. מתרגש בכל ביקור באתונה, העיר האהובה עלי בעולם. מפטפט ביוונית, שותה קפה "סטי חובולי" - מתוך האפר הלוהט - ומתעקש לקרוא לו "קפה יווני". בשום אופן לא טורקי.
וכשטרגדיה פוקדת את יוון, כמו שריפות יער גדולות או משבר כלכלי, כואב לי בצד היווני. אז עכשיו כואב לי בצד הטורקי. ויסלחו לי הסורים; זה לא באשמתם. בכל זאת, הלב מתקדם מזרחה. נגיע גם לחאלב. אבל גזאינטפ, ומבצרה, וברכותיה - תחילה. כי אני מכיר משם מישהו; כי אני חולק התרגשות גדולה במפגש עם קול שגם שם מישהו בוודאי אוהב; כי אני מצליח לזמזם מהזיכרון שורות מפזמון שגם שם מישהי מזמזמת בעל פה; זה ניצוץ זעיר של תחושת שותפות. פתיתי הזדהות רכים.
לחשוב ששורות משיר שריגשו אותי לאחרונה היו צלילי הילדות, הנעורים והבגרות של אנשים בצד השני של השבר - זה כמו לתהות מי עוד בעולם משקיף בדיוק עכשיו על גלקסיית אנדרומדה, איתך. ממשלות שולחות צוותי חילוץ; טובי בנותינו ובנינו מושיטים יד ברגעים אלה. אבל אלה גיבורים גדולים מהמיתולוגיה של דורנו.
לנו, בני תמותה, יש קסטות וטרנזיסטור. ספוטיפיי ואוזניות. ואנחנו יכולים להקשיב לפעימות הלב של טורקיה ולהציץ לנשמתה דרך שיריו של אחד, זקי מורן. גם זו דרך להתייחד עם כאב ועם זכר. "העיניים שלך נולדות בלילותיי", שר זקי מורן באחד משירי געגועיו הנוגעים ביותר, Gözlerin Doguyor Gecelerime. זה מקום טוב להתחיל בו. אולי ייפתח משהו בלב לטורקיה. הנה מצאתי דרך להושיט יד אחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו