משינה סלבריישן: המופע הוא שיא הרגש

מי שלא גדל בישראל היה מאשפז את כל שלושת אלפים ושלוש מאות האנשים והנשים שרקדו אתמול (שבת) לצלילי "ריקוד המכונה" בגני התערוכה, ועצמו עיניים כמו בטקס התקדשות דתי.

אבל משינה זה משינה, וביתן מספר 1 הכיל בעיקר אנשים שנולדו בין המהפך של בגין לבין השנה בה גילי וגלית זכו בקדם אירוויזיון; לא היה מי שילגלג והקהל היה מאושר לצלול בנוסטלגיה לימים בהם משינה היו להקת השנה כל שנה, בתל אביב היתה חניה, ופזמונים כמו "והים סוער הרוח מנשבת/ מנגנים הרבה שרים במקהלה/ יובל מאחר בגלל הילד/ מנגנים הרבה שרים במקהלה" היו חריזה משובחת ופסקול שפותח צוהר מרתק לחייו של גיבור תרבות ממשפחת מלוכה אותנטית.

נכון, פה ושם התגנבו למסיבה גם כמה בני שלושים (הברמנית במזנון שאלה: מה את מבקשת? שנדי? לא יודעת לא שמעתי על זה. אני אשאל את המנהלים שלי), וגם יובל בנאי טען בתוקף בסוף המופע שיש ילדים בקדמת הבמה. אבל קשה להתכחש: משינה זה מופע מושלם למי שרוצה לתקף את האהבה שלו ואת הנעורים שלו, לבלוע קפסולת זמן עם שותפים לסטטוס ולהרגיש שהוא לא היחויד שמתבגר.

שעתיים ורבע נמשכה חגיגת המשינה ("משינה סלבריישן" מכנים את זה בלועזית), אבל גם חמש שעות היו מחזיקות את הציבור על הרגליים, מזהה את הלהיט הבא כבר מצליל הגיטרה הראשון של שלומי ברכה, משלים משפטים שלמים ליובל בנאי (אחכה לך בשדות? טירוף איך כולם יודעים את המילים) ותוהה בינו לבינו מי מהחמישה שעל הבמה הכי לא הזדקן (קרב צמוד אבל בגדול, כולם).

"אופטיקאי מדופלם" הוא השיר הראשון שכתבה הלהקה אי פעם, והוא גם השיר שפתח את המופע. אחר כך הפליגו ל"בלדה לסוכן כפול", "אנה" - גם הם מהאלבום הראשון שהוציאה הלהקה ב-1985. מייד אחר כך כמה שירים מהאלבומים שיצאו ב־88 ו־89, "שלג צח", "בדרך אל הים", "רני בפריז", ואיך אפשר בלי "למה לי פוליטיקה עכשיו" - בנאי החמיץ את המסר של עצמו והכניס, כמובן, פוליטיקה.

ואז הגיע הניסיון להוציא את המופע מהשדה הטבעי שלו, שדה הזיכרון המתוק, ולהשאילו לשדה הפעילות העכשווית של הלהקה. "זכויות אזרח מעל פוליטיקה", אמר בנאי, "הנה שיר שהוצאנו לפני שלוש שנים. 'השמיעו קול' זה שם השיר". ואז משינה שרה – והקהל שתק.

וואלה, חשבו ההמונים בליבם, לא ידענו שהיה משהו בשנים האחרונות. היינו עסוקים בסטארט אפ, בילדים, בלהתגרש. מול דומיית הקהל, הפזמון "השמיעו קול" נשמע כמעט כמו תחינה. אבל משינה מומחית בשירים שנגמרים מהר, לטוב ולרע, השיר הסתיים ונפילת המתח התרוממה עם "דני" והעין של האינטרפול.

נקודת תורפה נוספת שהשתפרה ככל שהתקדם הערב היא התאורה והווידאו ארט ברקע. אם מחליטים להציב מסך ענק בגב הלהקה – הוא צריך להצדיק את עצמו. נכון שכאשר יצא השיר "בדרך אל הים" (1989) הקליפ היה דגים בסגנון המצפה התת-ימי באילת. אבל למופע נוסטלגי שבו משינה מתפייטת על קו 5 בדרך אל הים, זה כבר פחות. גם מבחינת צבעי התאורה – שיר כמו "בואי וניפול" הוא קל, תאורה סגולה תהלום את האירוע, מה ביקשנו?

בהמשך, המסך הצדיק את עצמו כאשר סרטונים משפחתיים משחר היווסדה של הלהקה הוקרנו, וסיפקו הצצה לחזרות עם בני הזוג והילדים של גיבורי התרבות. וגם הופעת אורח של יוסי בנאי ז"ל.

ואסיים בחודורוב: יתרונו היחסי של המוזיקאי תמיד יבלוט. בכל הרכב, בכל מופע. סולו סקסופון שלו גנב את ההצגה לפחות פעמיים, וכשהוא שלף אקורדיאון ב"בן המלך מאוהב" השלים את אחד הביצועים הטובים של הערב: בנאי במפוחית, איגי על השירה, ואפילו עטיפת הארט והתאורה היתה לפתע מדוייקת וזרקה אותנו אל האגדות. החמישיה נראתה כמו פרק בקוסם מארץ עוץ, והיה ברור שזה משהו גדול וטוב.

ההופעה הבאה של משינה תיערך ב־29 באפריל באמפי קיסריה