ג'ף בק: אולי לא הכרתם אותו בשמו, אבל הוא אחראי לכל המוזיקה שאתם אוהבים

עבור חובבי רוק גיטרות רבים לכתו של ג'ף בק לעולמו הוא הרבה יותר מ(עוד) מוות של מוזיקאי. גם אם הוא לא היה המפורסם, המוכר או הצבעוני שבגיטריסטים, הוא ללא ספק לא נופל בחשיבותו משמות כמו ג'ימי פייג', אריק קלפטון, דיוויד גילמור, בריאן מיי או סלאש.

במובן זה בק, שנפרד מהעולם שלשום (שלישי) בגיל 78, היה יותר גיטריסט של גיטריסטים. לא בהכרח שם שכל חובב מוזיקה מכיר, אבל חתיכת אגדה בעיני כל מי שעושה מוזיקה, במיוחד מסוגה בשם "רוק" שכבר חוותה שנים טובות יותר. ובאותן שנים טובות, שנות עלייתה של הגיטרה לגדולה, ג'ף בק לא רק היה שם - הוא גם תרם רבות לעיצוב דמות הגיטריסט הווירטואוז.

הילד, שהוריו בכלל רצו שינגן בפסנתר (אבל התנחמו בכך שהוא מנגן לא רע בכלל בגיטרה ושהוא לא גונב מחנויות כמו חבריו הפרחחים), חבר כבר בגיל צעיר לג'ימי פייג' - שבעצמו יהפוך לאגדה מוזיקלית בחייו.

אבל עוד לפני שעשה זאת, עודד ג'ימי את בק לנסות להתקבל ליארדבירדז, שבדיוק נפרדו אז מווירטואוז גיטרה אחר בשם אריק קלפטון, שהחליט שהם נהיו "פופיים מדי" בשבילו. בהמשך גם פייג' עצמו יצטרף להרכב. זה לא סתם קורה שמכניסים מוזיקאי פעמיים להיכל התהילה של הרוקנ'רול.

גם אם כרגע המוסד הוותיק מרגיש מיושן וארכאי משהו, הוא עדיין נחשב לעוסקים בתחום כחותמת אישור סופית למצוינות רבת שנים.

ובק היה כזה שהצטיין פעמיים: הוא נכנס להיכל גם כחבר היארדבירדז וגם בשל קריירת הסולו הענפה שלו, שכללה שיתופי פעולה עם שמות כמו רוד סטיוארט ורוני ווד (שבהמשך יהפוך לחבר ברולינג סטונס), ונגינה באלבומים של אגדות בהתהוות כמו מיק ג'אגר, טינה טרנר, קייט בוש, אוזי אוסבורן, סיל ודאף מק'אגן, בסיסט גאנז אנ' רוזס (עמם כמעט והופיע בהופעה המפורסמת ההיא בפריז שהועברה בשידור חי ברחבי העולם וגם בישראל, לו עור התוף שלו לא היה נפגע במהלך החזרות לשיר "Locomotive". לפחות את הבאלאנס המשותף שלהם אפשר למצוא ברשת).

וזה אולי היה הסיפור הגדול של ג'ף בק. מוזיקאי שהוערך על ידי כל הקולגות שלו, ניגן לצד כל הגדולים והוזמן לקחת חלק בהרכבים האגדיים ביותר שידע הרוק - אבל העדיף לחבור אליהם בפרויקטים שונים ולא באופן קבוע, תוך שהוא ממשיך לעשות את שלו. וב"שלו" הכוונה לפיתוח צליל הבלוז-רוק, בהמשך צלילה לקטגוריית הג'אז והפיוז'ן ותרומה אדירה לעיצובו של הרוק האמריקני כפי שכולנו מכירים אותו.

הוא ניגן בפסקול הסרט "ימי הרעם" ואחראי על אחד מסולואי הגיטרה האייקונים בהיסטוריה, כשחבר לג'ון בון ג'ובי לשיר "Blaze of Glory". גם אם השם "ג'ף בק" לא אמר לכל אחד משהו, קשה למצוא אנשים שלא הכירו את היצירה שלו. "וירטואוז הגיטרה השקט של הרוק"' ספד לו מגזין "הרולינג סטון" ודייק לתאר את מי שהיה שם לצד הענקים בתחומו. באופיו מוחצן פחות מהם, אך לא פחות מוכשר.