מיהרו להספיד אותו, טענו שהוא לא רלוונטי עוד בעידן של סינגלים, וראו בו לא יותר מתירוץ לצאת לסיבוב הופעות. אבל גם ב־2022 קונספט האלבום המוזיקלי לא נעלם מהשטח - אולי אפילו להפך. אחרי שנים שבהן שירים בודדים נחשבו לדרך התקשורת הנכונה והמהירה ביותר בין אמן לקהל, גדולי המוזיקאים של התקופה ראו השנה לנכון להקליט אלבום (ולפעמים שניים. היי ג'ק ווייט, שלום צ'ילי פפרז). כזה שמספר סיפור שלם ושצריך לשמוע במלואו, או לפחות כמה טראקים מתוכו, כדי להבין את התמונה המלאה.
נכון, היו גם כאלה שגודל הציפייה להם היה כגודל האכזבה (מי אמר ארקטיק מאנקיז?), אבל בלא מעט מקרים, כפי שניתן לראות ברשימה זו, נראה שהמוזיקאים החשובים והאהובים של העשור האחרון הוכיחו שוב למה הם ראויים למעמדם. אלה האלבומים המצוינים שעשו את השנה החולפת, אשר מוכיחים סופית שיש עוד צורך וערך ביצירה מלאה, שלמה ומורכבת גם בעולם של גירויים וסיפוקים מיידיים.
טיילור סוויפט - "Midnights"
לא שמישהו היה זקוק להוכחה נוספת, אבל ייתכן שאלבום האולפן העשירי(!) של טיילור סוויפט שכנע גם את העד־כה־לא־משוכנעים שמדובר בכוכבת הפופ הגדולה בעולם.
אחרי שני אלבומים אקוסטיים מ־2020, שהוקלטו ויצאו בזמן המגיפה והנגישו אותה לקהל חובבי אינדי פולק (וגם הפגישו אותה עם בון איבר ואנשי ההרכב דה נשיונל), "Midnights", שיצא בסוף אוקטובר, הציג גרסה פופית יותר של הזמרת, אבל לא מדובר בשום פנים בחזרה לאחור. כהרגלה הציגה סוויפט לראווה את יכולות הכתיבה הבאמת נדירות שלה, בעולם של כוכבות פופ שמסתמכות על חומרים שאחרים כתבו להן, וסיפקה גם הפעם מבחר שירים שהפכו להיטים מיידיים (אבל לא מהסוג שגורם לך להתבייש באהבתך אליהם).
רבים מחשיבים את "Anti Hero" המצוין כה־שיר של האלבום, אבל ישנן עוד לא מעט הברקות כאן, בתקליט ששבר כל שיא מכירה והאזנה אפשרי וסימן את טיילור סופית כסנסציה חד־פעמית בדורה. שימו לב ל־"Bejeweled", "Question…?" ו־"Karma" המעולים, "Snow On The Beach" היפה (שמתארחת בו לנה דל ריי) ו־"Sweet Nothings", שכשמו כן הוא.
הארי סטיילס - "Harry’s House"
המקבילה הגברית השנה לטיילור סוויפט היא ללא ספק הארי סטיילס - לפחות במונחי הצלחת ענק, הייפ ויכולת כתיבת שירים. הם באים לידי ביטוי במיוחד ב־"As It Was". הסינגל המשובח שקדם ליציאת האלבום הפך לפייבוריט של תחנות הרדיו הרבות, ואין ספק שיככב בראש רשימות רבות שידרגו את שירי השנה החולפת (בחלקן, יש להניח, הוא יכבוש את המקום הראשון).
כמו סוויפט, גם הארי כבש השנה גם את מי שטרם נכבש על ידי אישיותו החביבה והכריזמטית, חוש האופנה המפותח שלו ומיניותו המעורפלת. ומי שהאזין לכל אלבום הסולו השני שלו, "הבית של הארי", גילה שלא מדובר באלבום שנע סביב שיר אחד.
"Daylight" הוא קטע יפה מריר־מתוק על מערכת יחסים בשלט־רחוק (חפשו ביוטיוב את הקליפ ב־300 דולר שביים ג'יימס קורדן לשיר. על לא דבר); "Little Freak" ו־"Matilda" ממלאים את תקן ה"בלדה שוברת הלב", "Grapejuice" קצבי אך מלנכולי ומרגיש כמו בוקר של האנגאובר, ו־"Keep Driving" יכול לככב גם ברשימות שירי האינדי־פופ היפים של השנה. יופי הארי.
דה וויקנד - "Dawn FM"
הוא אמנם יצא ממש בשבוע הראשון של השנה, אבל כבר אז יש מי שסימן את אלבומו החמישי של אייבל מקונן טספי, דה וויקנד בשבילכם, כאחד הטובים שתספק 2022. ומה אתם יודעים, כך היה. אחרי שמיצב את עצמו כאחד הקולות החשובים בפופ וב־R&B של הדור הנוכחי, הוציא המוזיקאי שגוון קולו מתכתב עם זה של אחד מייקל ג'קסון אלבום מעט שונה.
אולי "שחר FM" כלל קצת פחות להיטים מאלה שסיפקו קודמיו, אבל במונחי עומק וקונספט כנראה מדובר ביצירה השלמה והמעניינת ביותר של המוזיקאי הקנדי. כן, מדובר בעוד מהאסתטיקה האייטיזית והדיסקו שהתרגלנו לקבל מדה וויקנד ("Take My Breathe" המוצלח, "Sacrifice" שמזכיר מאוד את "Thriller" של אותו ג'קסון שהוזכר כאן).
אבל השילוב של ג'ים קארי כאן כמספר של האלבום הופך את אסופת השירים הזו לכזו שמספרת סיפור על מעין רדיו פסיכדלי שמעלה שאלות קיומיות על חיים, מוות והחיים שלאחר המוות. יפים במיוחד כאן הם "Less Than Zero" המעולה ו-"Phantom Regret" שמגיש קארי בעצמו.
דה 1975 - "Being Funny In A Foreign Language"
מאטי הילי, סולנה המצודד של דה 1975 הבריטית, תפס כותרות לא כל כך מחמיאות לאחרונה, כשבמהלך הופעה נישק מעריצה שעמדה בשורה הקדמית. איכשהו, כאילו האיש באמת חי ב־1975 ולא מודע לזמנים שהוא פועל בהם, הילי חשב שלבקש ממנה קודם לכן תעודה מזהה כדי לוודא שהיא אינה קטינה יהפוך את האקט המשונה למדי הזה ללגיטימי. ובכן, צפייה בסרטון המתעד את המעשה תגרום לסלידה, או לכל הפחות להרמת גבה, גם בקרב אלה מאיתנו שסולדים מפוריטניות במסווה של פרוגרסיביות.
והרגע הבאמת מיותר הזה, שכמובן עורר דיון בטוויטר, כמעט השכיח את העובדה שקצת לפני סוף השנה הוציא ההרכב המצוין הזה את אלבומו החמישי, שנחשב רגע שיא גם בשנה שכללה אלבומים טובים של הרכבים מוכרים או מבוססים ממנו. "להיות מצחיק בשפה זרה" של הרביעייה הזו נחשב על ידי המבקרים בחו"ל כיצירה המגובשת והבוגרת ביותר שלהם. כזו שמשלבת בין בהילות, רוח נעורים ובגרות באופן קוהרנטי ומשכנע, ויכולה להיות רצינית ושוברת לב, ממש כפי שהיא צינית ומתחכמת.
לא מעט מהשורות כאן מבריקות ומצחיקות כפי שהן כואבות וחצופות ("נראה שעשיתי לך גזלייטינג. לא ידעתי שיש לכך מילה"), והכל בעטיפה של גיטרות שנות־שמונימיות, חצוצרות וכלי מיתר. איזה יופי.
ביונסה - Renaissance
גילוי נאות: "Renaissance", אלבומה השביעי של המלכה־האם ביונסה, לא הותיר רושם רב על כותב שורות אלה. כשיצא במהלך הקיץ נכתב עליו בין דפי עיתון זה כי הוא חושף את הניתוק שבו נמצאת מי שכבר שנים רבות נחשבת לאליטה של הפופ העולמי.
מילים כמו "נפוח מחשיבות עצמי" נכתבו, ומובן שעצם העובדה כי מדובר ביצירה באורך 62 דקות לא עזרה להאזנה לה. בתומו, אמרנו, התחושה היתה שהמוזיקאית שפעם היתה פורצת דרך וצעד אחד לפני כל קולגותיה בעיקר מנסה לרכוב על מסרי רוח התקופה ולהיתפס כנשכנית בזכות שלל קללות ופרובוקטיביות שהרגישה מאולצת, אל מול האופן הטבעי שהיא נוטפת מזמרות כמו קארדי בי, נניח.
אבל לא רק טעם אישי מרכיב רשימה זו, ואם להיות כנים - "רנסאנס" כבש את המקום הראשון במספר רשימות סיכום שנה דומות של אתרים בחו"ל. וזה הזמן להזכיר שגם בביקורת של "ישראל היום" נכתב שמדובר ב"אלבום טוב" ומופק היטב, ואפילו "חגיגה של סגנונות - מ־R&B, דרך דיסקו, האוס, Fאנק, סול, היפ־הופ וטראפ".
אפילו החצי־מחמאה "ניסיוני" ניתנה כאן, ושאפו על ביונסה על כך שבמעמדה היא עוד רוצה לשחק במגרשים אקספרימנטליים. האם מדובר בגלגול חדש של "Lemonade" המעולה מ־2016 או האלבום שנשא את שמה ויצא שלוש שנים קודם לכן? נראה שלא.
דה סמייל - "A Light For Attracting Attention"
בהיעדרם של חומרים חדשים של רדיוהד מאז 2016 אלבום חדש של שני חברי הלהקה הבולטים (תחת שם אחר) השביע את רעבונם של לפחות חלק מהמעריצים המושבעים.
יש שיטענו כי אף שלא קשה לזהות כאן את האלמנטים והמהלכים האקורדיים והליריים שאפיינו את רדיוהד לאורך כל שנות פעילותה, המהלך של הקלטת שירים תחת שם אחר אפשרו לסולן טום יורק ולגיטריסט ג'וני גרינווד להתנסות ולברוח ממשא הציפיות שמגיע יחד עם כל אלבום של ההרכב הבריטי המוערך. יש בכך משהו, כי "A Light For Attracting Attention" בהחלט הפיח רוח חיים ותחושת בהילות בשניים.
היה יה יה'ז - "Cool It Down"
13 שנות הפסקה בין אלבום לאלבום הן לא עניין של מה בכך. מוזיקאים מתבגרים, כמוהם גם הקהל שלהם, ולעיתים מפגש מחודש עם מי שליוו והגדירו את שנות העשרה או העשרים המעצבות שלך כששניכם קצת בוגרים, עייפים ומפוכחים יותר יכול בעיקר להעלות געגועים לתקופות שלא תחזורנה עוד ואכזבה מהקיים.
זה בקלות היה יכול להיות המקרה של "תרגיע", אלבום הקאמבק של קרן או וחבריה, שנחשבו מההרכבים הבולטים בגל תחיית הרוק של תחילת שנות האלפיים. אבל כפי שיגלה כל מי שמנסה להתבגר בחן, הגישה היא לא לנסות להתחרות בעצמך של פעם כמו לקבל את השינוי ולהתאים אותו בחן אליך.
וזה בדיוק מה שעושה החבורה הניו־יורקית הזו, שחבריה כבר בטח לא הצעירים הבועטים בני העשרים שהיו לפני שני עשורים כשכתבו בלדות רוק גיטרות מכסחות ומרגשות בכפיפה אחת כמו "Maps" האייקוני. ממרום גילם (הלא כל כך מבוגר, גם לא צריך להגזים), היה יה יה'ז נשמעים עדיין חיים, אינטימיים, מהורהרים ומפויסים מאי־פעם. יפה להם.
ווט לג - "Wet Leg"
אבל העובדה שהשנה כבר לא 2003 לא אומרת שציניות שנות עשרימית כיפית ואטיטיוד רוקנ'רולי הם נחלת העבר. ואת זה בדיוק מוכיחות רהיאן טיסדייל והסטר צ'יימברס, חברות ווט לג הבריטיות, שנושאות בגאווה דגל ז'אנר שידע אמנם זמנים טובים יותר, אבל עדיין מנחם לדעת שיש גם מי שלא נושק ל־40 ועדיין מבסס את רוב המוזיקה שלו על גיטרות.
יש סיבה שבגללה אלבום הבכורה של הצמד המרענן הזה מועמד לחמישה פרסים שונים בטקס הגראמי הקרוב. מעבר לעובדה שהוא מייצג את רוח הזמנים ומציג שתי נשים מעודכנות ונטולות מורא (גם אם לפעמים נדמה שהן לוקות בשנאת גברים קלה), הוא פשוט מלא שירים טובים (את "Wet Dream" אתם אפילו לא יודעים שאתם כבר מכירים), עם הוקים קליטים, רפרנסים קולנועיים ("באפלו 66", למי שמתעקשת) מוגש בסאונד שידבר גם אל חובב הפופ העכשווי, אבל מהסוג שגם חובב הרוק לא יוכל להתעלם ממנו. יופי של אלבום.
ביורק - "Fossora"
שנים לא קלות עברו על הזמרת האיסלנדית האהובה. שילוב בין חוסר יכולת לצאת מהבית בגלל המגיפה (תוך ארגון מסיבות סלון לעצמה כדי לא לאבד את השפיות. נשמע לכם מוכר?) לבין אובדן אמה. את התחושות שעלו בה נוכח הריחוק החברתי, ההתבודדות והאבל מסכמת המוזיקאית המוערכת באלבום שהושפע מתרבות הרייב ועוסק בחקר מחדש של שורשיה. יש מי שהגדיר את "Fossora" כאלבום הטוב ביותר של ביורק מזה עשור, והוא לא יטעה.
קנדריק למאר - Mr. Morale & The Big Steppers
חמש שנים עברו מאז אלבום האולפן האחרון של נביא ההיפ־הופ של דורו, ונראה שהמרחק עשה את שלו ויצר המון געגוע. כשיצא אלבומו החמישי של למאר היה נראה שרבים ברשתות החברתיות חשו צורך להלל את אסופת השירים החדשה עוד בטרם האזינו לה, ולו כדי לאותת ליתר חבריהם בפיד כמה מעודכנים ונכונים הם.
אבל במקרה של החדש של קנדריק נראה שדווקא היתה סיבה להלל. מדובר באלבום קונספט שמתחקה אחר טיפול פסיכולוגי של הראפר, ומעלה נושאים כמו ילדות, טראומה (אישית ודורית), חוסר נאמנות וסגידה לסלבריטאים. מבחינה מוזיקלית - מדובר בפלואו המוכר והייחודי של למאר, עטוף בשכבות של Fאנק, דיסקו וסול. לפעמים יש אמת בהייפ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו