מעט מאוד אמנים מצליחים למלא את ההאנגר 11 בנמל ת"א. רן דנקר הופיע אמש (שבת) בבמה האיקונית וכמעט שעשה סולד-אאוט.
פתיחת ההופעה הייתה מעט מוזרה עם "בית משוגעים" בגרסה מקוצרת, שאליו חזר בשלב מאוחר יותר לביצוע מלא. למהלך המוזר הזה יש הסברים שיווקיים, אבל לא נראה שדנקר המוערך זקוק להם כדי לפתוח הופעה ולהחזיק את הקהל.
לאורך כל המופע הלהקה הייתה נהדרת, עדכנית, סקסית ולגמרי בעניין לזרום עם כל מה שדנקר מעוניין בו - החל מאווירת מסיבה שלא הייתה מביישת את ה"מון צ'ילד" בהאנגר הסמוך, ועד לעזוב את הכלים בצד, לעמוד לצידו של הזמר בשורה ולהתנועע בכוריאוגרפיה שלקוחה ממועדוני גייז בתל אביב.
הלהקה, שהורכבה ממתופף, בסיסט, גיטריסט וקלידן-די.ג'יי, ידעה להחזיק מדהים את הבמה הגדולה ולא אכזבה בסאונדים השמנים שלה. כיף לראות להקה שנמצאת בפרונט, חיה, בועטת ולא מתנצלת.
דנקר מיעט לייצר אינטראקציה עם הקהל. זה לא שהוא לא דיבר מילה, אבל התחושה הייתה שהוא מסרב לצאת מהפרפורמנס ולו לרגע קט. הוא סירב להראות נוכחות אמיתית עבור הקהל, שמעריץ אותו כל כך ושמשלם במיטב כספו כדי לזכות לראות אותו מקרוב.
נראה שדנקר לא מסוגל או לא מעוניין לצאת מהדמות שכל כך שומרת עליו. היכולת להרגיש בנוח, לדמיין את האחרים ערומים ולהתעלם מהבושה של עצמך, להיות נוכח באמת, להרגיש בבית במלוא מובן המילה - שמורה לגדולים ביותר.
אך האם דנקר בכלל מכוון להיות שם? כלל לא בטוח. הייחודיות והשוני שבהם הוא מנסה לדבוק מביאים עימם מחיר שיווקי מקצועי, שדנקר מוכן כנראה לשלם כדי להישאר נאמן למוזיקה שהוא רוצה לעשות, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו.
בחלק השני של המופע העלה דנקר לבמה את אסף אמדורסקי, איתו ביצע ארבעה שירים: "אין לי אף אחד" (שיר הנושא מתוך הסדרה "מיגל" שכתב), "יקירתי" (קלישאתי אבל מתבקש), "השמלה החדשה שלי" (ביצוע פגז) ו"רכבת לצפון". אין ספק שהשיר האחרון, שהרגיש כמו מסיבה אחת גדולה, היה שיאו של הערב. דנקר ידע מי האמן שצריך להגיע כדי להרים את המופע לשיאים חדשים.
בשיר נוסף של עילי בוטנר (אחרי "בואי נעזוב" ו"שווים"), "אני אש", נתן דנקר לקהל לשיר את הקול הראשון בפזמונים והצטרף רק בקולות שניים, מתוך ידיעה והבנה כמה קל ונכון בשיר כזה לתת לקהל להוביל את המלודיה. כיאה לדנקר, השיר הפך אט-אט לגרסת רמיקס של עצמו.
עכשיו, בואו נדבר על תופעת ההדרן. האם האקט הגימיקי, שהחל כ"כורח" מציאותי אמיתי, שבו הקהל מסרב לעזוב וקורא לאמן לעלות שוב, לא מיצה את עצמו? אז כאמור, ביצע דנקר את "בית משוגעים", שוב. למה? לא ברור. הביצוע היה טוב, אבל למה פעמיים? רן, הקהל בא לראות אותך, קנה כרטיס. אל תדאג, אף אחד לא ילך הביתה אם הוא לא ישמע את הפזמון של הלהיט הגלגלצי ישר על תחילת המופע. מיותר.
מעט מאוד שירים מתאימים לחתימת הופעה כמו "עוד מעט", שיר הנושא הוותיק של "השיר שלנו", ודנקר הפעם פגע בול, כמעט. לאחר שורת הקרדיטים המוזרה שהקריא מהדף במשך כמה דקות, הקהל הרגיש שהנה, הגיע השיר האחרון, וחלקו החל לצאת כדי להימנע מפקקים. רק שאחרי "עוד מעט", הוסיף דנקר שיר חדש, "כל החלומות", שבוצע רק מול הקהל שנשאר ולא הרגיש כמו שיר סיום יאה, אבל לכו לשמוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו