אנחנו סקרנים מאוד: האם אתם באמת שונאים את הלהקה הזו?

מוזר. מצד אחד, ב-20 השנים האחרונות מוכתרת ניקלבק, באופן די קבוע, כ"להקה השנואה בכל הזמנים". לא המצאה שלנו, פשוט תקלידו את צמד המילים Nickelback ו-Hated ותוצאות כמו "למה כולם שונאים אתניקלבק?" יציפו אתכם.

ומדוע כולם (כביכול) שונאים אותה? אומרים שהמוזיקה שלה מועתקת, בנאלית ומשעממת. טוענים שהסולן צ'אד קרוגר הוא בעצם חיקוי זול של ג'יימס הטפילד ממטאליקה, ואילו קורי טיילור, סולנה של סליפנוט, התחיל כביכול את הטרנד כשהכריז ב-2002 ש"קרוגר (לפני שהסתפר) נראה כמו שאגי מ'סקובי דו', ושאר חברי הלהקה הם סתם בחורים יפים מעפנים".

מצד שני, ויחי הדיסוננס, עדיין מדובר בלהקה הקנדית המצליחה בכל הזמנים, הרכב שאחראי לפס ייצור של רוק, קצת קאנטרי וקמצוץ פופ, שהיתרגמו עם השנים למכירות של יותר מ-50 מיליון אלבומים. אז אם כולם שונאים את ניקלבק, מי לעזאזל קונה את כל האלבומים שלה?

הערכה שלנו: לא כולם שונאים את ניקלבק, פשוט כיף לרדת עליה באינטרנט. ויודעים מה? זו לא בושה להודות שאפילו יש לה כמה להיטים לא רעים, במיוחד מתחילת הדרך, כמו "Rockstar" ו-"Photograph". לעומת זאת נסכים שכן, "How You Remind Me", שיר הפריצה של ניקלבק מ-2001 והסינגל הכי גדול ונטחן שלה, כבר נמאס איפשהו ב-2005.

וזה מביא אותנו ל-Get Rollin’, אלבום האולפן העשירי של ההרכב, שהושק לאחרונה אחרי הפסקה של חמש שנים - ההפוגה הארוכה ביותר של ארבעת הרוקרים בני הכמעט 50. אז מה חדש? לא הרבה. זו אותה ניקלבק ישנה (ומאוד) מוכרת עם הצליל הגנרי שאלמלא קולו המחוספס של קרוגר, היה קשה לדעת מי עומד מאחוריו.

אבל עם יד על המפרט, זה לא אלבום גרוע, ולטעמנו, דווקא השירים היותר סולידיים שבו הם המוצלחים יותר מתוך 11 הרצועות שלו. האלבום נפתח ברעש גדול עם "San Quentin", הסינגל הראשון ששוחרר בספטמבר, ואם זה לא חיקוי צורם של מטאליקה אז אנחנו לא יודעים מה כן. לא עפנו, בלשון המעטה. לעומת זאת, הסינגל השני, "Those Days", חצי המנון רוק בועט חצי בלדה קיטשית שפורטת ללא בושה על נימי הנוסטלגיה של האייטיז, העשור שבו התבגרו חברי הלהקה וחלק ניכר מהמעריצים שלה, דווקא מצא חן בעינינו. האזכורים בשיר ל"בחזרה לעתיד", ל"סיוט ברחוב אלם", לגאנז אנד רוזס ולפרינס גרמו לנו לחייך.

גם "High Time", הסינגל השלישי והחביב ששוחרר בשבוע שעבר, נוטה לכיוון הקאנטרי-רוק ועושה את העבודה, ואילו "Does Heaven Even Know You’re Missing?" הוא בלדה בומבסטית שהיתה מרגישה בבית גם לפני 20 שנה. כנ"ל לגבי "Standing In The Dark" הקצבי יותר. לא נבקש יותר מזה, כי במקרה של ניקלבק - פשוט אי אפשר לבקש.

המסקנה? צ'אד והחברים ממשיכים להתגלגל עם Get Rollin’ ומשדרים עסקים כרגיל. מי שאוהב את הלהקה שלהם ולא מתבייש להודות בכך, ימצא באלבום החדש עוד הרבה מאותו הדבר, לטוב ולרע. לעומתם, אלה שפחות מתחברים אליהם מוזמנים להמשיך לקטול אותם ברשת, בין שהם באמת מתכוונים לכך ובין שהם סתם נהנים לרכוב על גל השנאה. הייטרס גונה הייט וכו'.