האופרה "סיפורי הופמן" היא מהפופולאריות ביותר - ויש לזה הרבה סיבות

האופרה "סיפורי הופמן", שכתב ז'אק אופנבך בשנות השבעים של המאה ה-19, היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לאופרה רומנטית. היא אינה מתעניינת בחיי אצילים או בדרמה של פשוטי העם, אלא ממוקדת כולה בנפשו של אמן מיוסר. נפש האמן היא למעשה הדמות הראשית, הגם שהמעט עמומה, של "סיפורי הופמן", והיסודות הנרטיביים הקלאסיים - אחדות העלילה, המקום והזמן, הקישוריות בין התמונות – הולכים ומפנים את מקומם לחיזיון מוזיקלי-פנטסטי-פואטי, או בקיצור - רומנטי.

אופנבך ביסס את האופרה על שלושה סיפורים של הסופר הגרמני א.ת.א. הופמן, ודמותו של הופמן עצמו, משורר רודף שמלות, נזכרת בשלוש אהובותיו: אולימפיה הבובה המכנית, אנטוניה הזמרת החולנית וג'ולייטה, הזונה הבוגדנית. שלושת סיפורי האהבה-אימה הללו ממסוגרים באפילוג ובפרולוג המעניקים הקשר פואטי ליצירה כולה (אורך היצירה על חמשת חלקיה נושק לשלוש שעות ובהפקה הנוכחית יש שתי הפסקות, שאפשר היה אולי לקצץ לאחת).

את העלילה הפנטסטית של "סיפורי הופמן" אפשר לקחת לכיוונים רבים. הבמאי והמעצב סטפנו פודה מצהיר בתוכניה המצורפת שנמנע בהפקה הנוכחית מ"ייצוג מוחשי של תמונות קונקרטיות", כלומר במקום את הטקסט מבקש פודה לייצג את הסבטקסט, אותו "עולם מקביל שרק קסם או שירה יכולים לגלות". הבמה מעוצבת כארון מיניאטורות עצום ממדים התוחם חלל רחב שבו צועדים המשתתפים בצעדים מדודים המזכירים פסיעה במוזיאון.

העיצוב הסמלי הזה, שנותר בעינו לאורך הערב כולו, הקנה לאופרה המעט מפוזרת הזאת אחדות חזותית, גם אם במחיר מונוטוניות מסוימת (ואכן, סביבי נשמעו ריטונים ש"התפאורה לא משתנה"). ובכל זאת, עיצוב הבמה בכללותו -התפאורה, התלבושות הנהדרות, התאורה – היה מהיפים שראיתי בבית האופרה הישראלית.

החזון הוויזואלי המרשים של פודה אינו בא על חשבון ההבנה הדרמטית שלו, ושניהם משרתים בתבונה את המוזיקה. האופרה משופעת בהברקות דרמטיות-חזותיות מרהיבות: מהטנור צ'רלס וורקמן, בתפקיד הופמן, שר חלקים ארוכים תוך שהוא כלוא בחדר מסתובב על צירו, כדימוי להתחבטויות היצירה שלו. את תמונת הדו-קרב של הופמן ושלמיל (עודד רייך) עיצב פודה בתנועה איטית, גושית, של חברי המקהלה, העוטפים את המשתתפים בתמונה העגומה, ובתמונה שבה מתגלה לאנטוניה חיזיון של אמא המנוחה, מסתובב על הבמה תקליט הוויניל עצום המעניק לתמונה נפח אירוני מטריד.

זו הפעם הרביעית ש"סיפורי הופמן" עולה באופרה הישראלית, והסיבה לפופולאריות שלה נעוצה אולי מעבר ליופי והברק של המוזיקה של אופנבך, בכך שזו אופרת אנסמבל אמיתית. יש בה קטעים נהדרים למספר רב של זמרים בעלי מנעד ואופי שונה מאוד זה מזה. כך יכולה האופרה הישראלית לחזור ולהציג לראווה את האנסמבל המרשים, בעיקר באגף הנשי, העומד לרשותה.

שלוש זמרות ישראליות הרשימו במיוחד: ענת צ'רני בתפקיד כפול (המוזה וניקלאוס, חברו של הופמן) הפגינה קול מצו עמוק ועשיר, הילה פחימה סחטה תשואות באריה הידועה של הבובה אולימפיה ואלה וסילביצקי ריגשה כאנטוניה השברירית. התפקיד הראשי, הופמן, הוא מהתובענים ביותר ברפרטואר, ודורש מהזמר להט הירואי לצד עידון לירי. הטנור צ'רלס וורקמן עיצב הופמן מלנכולי־סהרורי ונוגע ללב, והרשים בקול טנור גבוה וערב.