זהבה בן נמצאת בלב המיינסטרים ואיש לא יוציא אותה משם

לא שזהבה בן הייתה צריכה להוכיח משהו למישהו, אבל אמש (שבת) במוזיאון תל אביב, היא שוב קיבלה גושפנקא לכך שהיום היא אחת מהדיוות האחרונות שעדיין פועלות בשוק המוזיקה הישראלית.

מספיק היה להסתכל על הקהל שהגיע להופעה שלה כדי להבין: מצדו האחד של האולם המעריצים השרופים שמלווים אותה שנים, ומצדו השני חובבי פסטיבל הפסנתר קלאסיים שסביר להניח שראו אותה בהופעה בפעם הראשונה בחייהם. ניתן היה להבחין גם בכמות לא מבוטלת של להט"בים - לא מפתיע בהתחשב בהיותה של בן תומכת נלהבת בקהילה.

במשך שעה וחצי נתנה בן תמורה מלאה לרוכשי הכרטיסים שמילאו את האולם. גם הבלדות ("אהבה אסורה"), גם מחרוזת להיטים "נוסטלגיים", כפי שהיא הגדירה אותם ( "טלפון האהבה", "חוף זהב") גם אום כולתום, גם מחרוזת מרוקאית וגם קאברים מוכרים ("זמר שלוש התשובות", "גיבור של אימא" של משה פרץ). כל פלח קהל שהגיע להופעה קיבל בדיוק את מה שהוא שילם עבורו, וזו גם הסיבה לכך ש-10 דקות בדיוק אל תוך המופע, זנח רוב הקהל את הכיסאות והחל לרקוד מול הבמה, במעברים ואפילו על הכיסאות.

זאת הייתה חפלה, שכאמור היוותה חותמת נוספת לעובדה שבן (שתחגוג ממש בעוד שבוע 54) נמצאת בלב המיינסטרים הישראלי וכבר אף אחד לא יוציא אותה משם. בטח ובטח בהתחשב בעובדה המדהימה כי הקול שלה לא נתן לשן הזמן לגעת בו או לקלקל אותו.

העניין הוא, שבין ההופעה של בן לפסטיבל הפסנתר לא היה דבר וחצי דבר. בתחילת דרכו, הפסטיבל הזה שמר אמונים לפסנתר. זכורה הופעה אחת, עוד כשביתו של הפסטיבל היה בסוזן דלאל, של איל גולן עם פסנתר בלבד. ההופעה הזו לא תועדה בשום מקום ואין לה כל זכר ברשתות החברתיות, אבל החד פעמיות שלה זכורה לכל מי שנכח אז באולם. הופעת פסטיבל קלאסית.

בן, מצויידת בחטיבת קצב מצוינת וכן גם עם פסנתר, בעצם העניקה הופעה רגילה שלה והשאירה שאלה פתוחה: מדוע לא להופיע לבד עם פסנתר ומקסימום גיטרה או כלי הקשה? הרי ברור שהיא הייתה עומדת באתגר בלי בעיה ומעניקה למאזינים שלה באמת חוויה שהם לא ישכחו. בנוסף גם הייתה מזכירה לנו שאנחנו אכן בפסטיבל פסנתר. החנופה לקהל והרצון לעבור לחפלה ול"כפיים" כמה שיותר מהר השאירו אותנו עם התקווה שאולי יום אחד נזכה לקבל את זהבה בן באמת רק עם פסנתר.

בדרך הביתה, בתל אביב הסתווית, דיברו כולם על כמה הם נהנו בהופעה וזמזמו את כל השירים. כפי שכתב פעם יאיר גרבוז: ככל שהעם אוהב יותר לשיר, ככה הוא פחות אוהב שירה.