ביקורת מופע: החברים של נטאשה בהאנגר 11

ב־1991 יצא "שינויים בהרגלי הצריחה", אלבומם השני של החברים של נטאשה. לציון 25 שנה לאלבום, פתחה הלהקה בסיבוב הופעות שבו יבוצע האלבום. שלשום התקיים מופע בהאנגר 11.

שורות־שורות של כיסאות הוצבו על רצפת האנגר 11. כנראה היו סיבות טובות להחלטה לקיים מופע ישיבה (מספיק היה להעיף מבט בגיל הממוצע של באי ההופעה כדי להבין שלא מדובר בקהל שבא להתקרחן). ועדיין, להחלטה הזו יש חסרונות. במשך כל החלק הראשון של המופע ישב הקהל בשקט וצפה בהתרחשות על הבמה. לא היתה תחושה של מופע רוק נוסטלגי אלא של קונצרט.

על הבמה היו ארקדי דוכין ומיכה שטרית, ולצידם המתופף ז'אן פול זמבריס והגיטריסט מיקי הררי. היחיד שלא השתייך להרכב המקורי הוא הבסיסט גולן זוסקוביץ', שתפס את מקומו של קוזו (שלמה אלמקייס). שירי האלבום בוצעו בזה אחר זה, על פי סדר הופעתם המקורי. מדהים לקלוט במבט לאחור איזה חלק עצום משירי האלבום הזה הפך ללהיטים. "בדקה אחת שפויה", "אל תתפשטי לי", "אני אוהב אותך", "עוד נגיעה", "על קו הזינוק", "אם כבר לבד" - כל אחד מהם הפך להמנון. כל הקהל מדקלם שורות כמו "מהכאב הזה לא נמות אבל גם לא נחיה בשקט" או "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה" - מילים על בדידות קיומית שכתבו צעירים מוכשרים שהפכו בינתיים לגברים בשנות החמישים שלהם.

ואף ששירי האלבום מוכרים היטב לנוכחים, באופן מפתיע המופע מקבל חיים רק בחלקו השני. החברים עולים לבמה ומבצעים שירים מ"רדיו בלה בלה" - והקהל נעמד על רגליו ורוקד. האנרגיות משתנות לחלוטין. עוד שיר של מיכה שטרית ("מסמרים ונוצות") ושיר של ארקדי דוכין ("טמבל"), ואז ההדרן המרגש: "נאמר כבר הכל" מאלבומה הראשון של הלהקה. ואתם יודעים מה? אולי באמת נאמר כבר הכל על הלהקה המצוינת הזו ועל האלבום המופתי הזה. אולי כל מה שנותר זה ליהנות מהנוסטלגיה ולשחרר.