נינט ממשיכה לקחת סיכונים

הבן שלי, אורי קוטנר, חבר בלהקה ששמה "סאל חרדלי", שהוציאה בשבוע שעבר אלבום בכורה. אף על פי שבאוזניי הם מצוינים, אני כמובן לא הולך לכתוב עליהם או להשמיע אותם ברדיו בגלל הקשר המשפחתי.

ובכל זאת, רציתי לשתף בתחושה שהאלבום שלהם עושה לי: הם עושים מה שבא להם מבלי להתחשב ב"דרישות השוק". מוסיקה דחוסה, מורכבת, לא קלה לעיכול, לא מתנחמדת. בעיניי, זה לגמרי הגיוני: הם צעירים, וזה האלבום הראשון שלהם, ואם לא עכשיו אז אימתי?!

המחשבות האלה הביאו אותי גם לאלבום החדש של נינט

"Paper Parachute". אצלה זה כבר לא אלבום בכורה אלא אלבום חמישי, ובניגוד לחברי "סאל חרדלי" יש לה הרבה מה להפסיד. עם קריירה שהחלה בזכייה ב"כוכב נולד" ב־2003 - יש ממנה ציפיות. היא חטפה כבר לא מעט ביקורות שליליות על כך שהיא מחפשת את דרכה העצמאית ולא מוכנה להיות "המאמי הלאומית", אבל היא ממשיכה לקחת סיכון ממשי בהתעקשות שלה לעשות מה שבא לה ולא מה שכל העולם רוצה שתעשה.

"Paper Parachute" הוא אלבום באנגלית שנוצר והופק בארה"ב עם בן זוגה של נינט, יוסי מזרחי. באוזניי, זהו אלבום מאוד ראוי. אמנם לא המאסטרפיס המושלם שקיוויתי שהיא תיצור, אבל בהחלט מצביע על מגמת התפתחות בכל מיני מרכיבים של הכתיבה וההפקה.

יש בו חדשנות מוסיקלית (כולל נגיעות מזרחיות בתוך הרוק הכבד), ואני אוהב את זה שנינט לא נכנעת ללחץ "לעשות משהו יותר קל". וחוץ מזה, האלבום הזה כולל כמה שירים ממש טובים.

אז נכון שלא קל לשמוע את קטעי הכסאח המאוד רועשים וחזקים אם אינך מאוהדי הז'אנר, אבל מי שכן יודע להעריך את מה שקראו לו פעם "רוק כבד" - ימצא כאן לפחות ארבעה שירים חצי כוח, או כאלה שעוברים מעדין למכסח ובחזרה. אם לא הייתי יודע שזו נינט הייתי חושב שאלה שירי רוק מצוינים שמוגשים בנגינה פנטסטית ועם שירה עוצמתית שמדגישה את יכולתה הווקאלית של זמרת יוצאת מהכלל ("סופרסטאר", "Subservient", "Vague" ושיר הנושא "Paper Parachute").

זה לא רוק כבד ישן אלא שילוב של העולם הישן והחדש, כולל כינור שבכלל זורק למקומות אחרים. למי שזה קשה לו מדי, יש באלבום הזה מספיק קטעים מלודיים ששווים את תשומת הלב (אגב, עריכת השירים בסדר שונה היתה מסייעת מאוד למתקשים), ובהם "Temporary Satisfaction" ו"Ocean", שמוציאים מנינט גם את הצד העדין.

בכל הנוגע לטקסטים, הם נשמעים לי כמו חשיפה אמיתית של מוסיקאית צעירה, שחיה בתחושה שהיא עומדת מול כל העולם וגם מול הציפיות שלה מעצמה. איך היא מצליחה להמשיך להיות יצירתית תחת הלחץ הזה? כשלכל אחד יש דעה עליה וציפייה ממנה? איך היא לא מאבדת שליטה? איך היא לא מוותרת?

האלבום מסתיים בקאבר מעניין ל"היא איבדה שליטה" של ג'וי דיוויז'ן - שמשלב את ההשפעות המוסיקליות של נינט, מהניו ווייב של שנות ה־70 וה־80 דרך המוסיקה המזרחית ועד הרוק הכבד של שנות ה־80 וה־90. לנינט המוסיקאית יש שורשים עמוקים, והיא לא מפסיקה ללמוד ולהתפתח.