מהשנייה הראשונה ועד הרבה אחרי החזרה הביתה מההופעה של קאונטינג קרואוז אתמול באמפי פארק רעננה, הקול, המילים והלחנים של אדם דוריץ, סולן הלהקה, המשיכו לחרוך את הלב. המעריצים השרופים של הלהקה האמריקאית, שהוקמה ב-1991 בקליפורניה, ועוקבים אחריה מאז יציאת אלבומה הראשון והמופתי "August and Everything After" (שמכר יותר מ-7 מיליון עותקים, בימים שעוד מכרו אלבומים) קיבלו את מה שהם רצו פלוס מע"מ.
ההופעה, שהובאה לארץ ע"י בלוסטון לייב ניישן ישראל, נפתחה עם השיר הראשון מהאלבום ההוא, "Round Here", אחד השירים הטובים ביותר שלהם בכל הזמנים. וזהו, הקסם קרה: אנשים על הרגליים שרים את כל המילים המורכבות, חלקם בטריפ נוסטלגי לימים שעוד הרשו לעצמם להתרגש כל כך, להרגיש כל כך, ומולם מאבטחים אומללים במאמץ נואש להושיב את הקהל.
אף אחד לא נשמע כמו קאונטינג קרואוז. אפשר להגדיר את המוזיקה שלהם כפולק-רוק בוב דילני, רוק אלטרנטיבי עם נגיעות קאנטרי לעיתים - אבל כל אלו לא יצליחו לתאר במדויק את הסאונד הייחודי, שמאופיין בעיקר בזכות הקול מפלח הלב של דוריץ. וזה עוד לפני שהתרכזנו במילים ובמטאפורות העמוקות שקשה למצוא כמותן במוזיקה פופולרית.
ההופעה הייתה כמו מונולוג ארוך של דוריץ. הוא לא שר את השירים אלא דיבר אותם מבפנים החוצה. הקהל האמין לו והיה שבוי שלו מהשנייה הראשונה. בעוד הקהל שר את הלחנים, דוריץ אילתר לידם כמעט בלי לגעת בתו אחד מהמקור. זאת הייתה יצירה בהתהוות. הוא מיעט לדבר לקהל לאורך ההופעה, בלי "ערב טוב, רעננה", כמעט בלי קטעי קישור או סיפורים על השירים. החידה הגדולה בהופעה הייתה הסולן עצמו: לדוריץ בן ה-58 יש את כל הנתונים להיות עוד כוכב רוק מזדקן וקצת פתטי: הוא שמנמן, מקריח ומזיע. הכי אנטי-כוכב רוק שניתן לדמיין. בלי הראסטות שאפיינו אותו, הוא נראה כמו סתם עוד מישהו ברחוב שלא הייתם מזכים במבט שני. אבל ברגע שהוא התחיל לשיר, הייתה תחושה שהוא לא מישהו שעובר ברחוב, אלא מישהו שיושב בו: קבצן של אהבה, חשוף כולו, נטול אגו וכל כך, כל כך יפה.
החוויה הייתה מטלטלת. זאת לא הייתה הופעה בידורית, כמו שקורה פעמים רבות כשמדובר במוזיקת פופ רוק. דוריץ לא בא לעשות נעים באוזן. וכך גם נראה המופע: בלי פירוטכניקות, בלי דאווינים, בלי תאורה משוגעת או סרטונים בגב הבמה. כלום. כמו אומר - ככה אני. עם השומן, הצרידות והזיעה. והקהל לקח בשתי ידיים. כמו שאומר Mr Johns"" בשיר המפורסם ביותר של הלהקה: "כולנו רוצים להיות כוכבים גדולים, אבל כל אחד מסיבה אחרת".
קשה להגיד שלהיט רדף להיט, שכן רוב אלבומי הלהקה לא קיבלו חשיפה מספקת בארץ. יתרה מזאת: הקשב ללהקה הזאת הוא אקטיבי, כזה שמפעיל ראש ולב. היה ברור לקהל שגם הוא, קצת כמו דוריץ עצמו, כבר לא בן 20, וגם לו יש כבר קצת כרס וקצת קמטים, שלא באנו ליהנות, באנו להרגיש.
בסט ליסט פוזרו במדויק גם שירים שהיו מוכרים גם למי שאינו מעריץ נלהב, כמו הביצוע שלהם ל-""Big Yellow Taxi של ג'וני מיטשל וכאמור ""Mr Johns. הרגעים הפחות חזקים בהופעה היו דווקא בביצוע האלבום החדש, "Butter Miracle", החורג מהסאונד המוכר של הלהקה. התיאטרליות והדרמה שמזכירה קצת את להקת קווין לא החמיאה להם. העיבודים היו נאמנים במידה רבה למקור, שגם הוא לא סובל מעודף מקוריות. גם סולו מנדולינה או אקורדיון לא הוסיפו או גרעו מהמופע.
למרות שלמעשה מדובר במופע של איש אחד, שבקלות היה יכול לתת להצלחה לעלות לו לראש, נדמה שאין לו אגו בכלל: למופע לא קוראים "אדם דוריץ ולהקת קאונטינג קרואוז". להפך, שם הלהקה ידוע הרבה יותר משם הסולן. ורק בשביל להדגיש את הנקודה, לבש דוריץ בהופעה חולצה עם הדפס של לו ריד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו