השורה האחרונה ב"אוהבת אותך", השיר היפה שפותח את אלבומה החדש וה-24 במספר של שרית חדד, היא "אוהבת אותך" בפנייה לנמענת אישה. לא ממש קשה לנחש מדוע הכניסה חדד, אחרי שיר שלם - וכמעט 30 שנות קריירה של שירה על אהבה לגברים - את המשפט הזה.
אחרי שבשנה שעברה חשפה חדד את זוגיותה עם תמר יהלומי, ובהתחשב בעובדה שיהלומי חתומה (יחד עם חדד ויונתן קלימי) על שירי התקליט החדש, זה כמעט מתבקש להכניס ביצירתה החדשה של המוזיקאית קריצה והתייחסות לחיים האישיים (הפומביים למעשה).
אבל מי שחשב שמכאן והלאה תזמר שרית על אהבות שפרחו ושרדו או תשיר קינה על כאלה שנבלו ונשכחו מול נשים - יתאכזב. לא, את הדגל הזה חדד לא רוצה (ולא בטוח שהיא צריכה) לנופף, וכל שבעת שירי "24" עוסקים באהבות מהסוג שנמנו כאן, רק כאלה שבין גבר ואישה.
יתר האלבום נשמע כמו מה שהייתם מצפים לקבל מזמרת שנמצאת בטופ כבר לא מעט שנים, ולא באמת צריכה לשנות יותר מדי את הנוסחה כדי להמשיך להצליח. אמנם יש כאן שיר של בס-באסה וסלסולים בשם "לצאת לריב", שנותן את הרושם שכמו אייל גולן - גם חדד רוצה להזיז המונים בקלאב. אבל בשאר הזמן, כמו בבלדה "לא בשבילי" או "למה ככה נגמר", מדובר במשחק באזורי הבלדות הים-תיכוניות הקלאסיות, לחובבי הז'אנר, שנשמעות לא שונה במיוחד משירים אחרים שכבר שמענו, ממנה או מאחרים.
זה נכון גם לגבי "בסוף נתגבר", עוד בלדה מוצלחת שפורטת על מיתרי הרגש אבל לא ממציאה מחדש את הגלגל. באופן מעניין, דווקא "מה נזכרת בי", שלוקח אותה לאזורי הקייטי פרי או דואה ליפה (וכן, זה מנעד רחב לפעול בו), גורם לה להישמע בועטת, עכשווית ומתכתבת עם הסאונד של הפופ העולמי כרגע. ווקאלית, כמובן, מדובר עדיין בזמרת גדולה. לא שמישהו אי-פעם ערער על כך.