למי אכפת מכאבי רגליים והפסקות שירותים? על הפגנת הכוח של סצנת ההיפ-הופ הישראלית

מופע "כל הקופה", היה מסיבת ניצחון מרהיבה, עצומה אפילו, לסצנת שוליים שלגמרי בצדק השתלטה על (רוב) המיינסטרים, ואיזה כיף למוזיקת המיינסטרים שבורכה בכאלה אמנים, ואיזה כיף לדור הזה (שזה אולי שני דורות בעצם, כי היו במופע אמש המון בני 12 והמון בני 40) שאלה האמנים שמייצגים אותו. אבל אני מודה, איכשהו המופע הזה הוציא אותי קצת מבולבל.

למה מבולבל? קודם כל כי אני מוחה על השימוש במונח "מסיבת ניצחון" אפילו שאני בעצמי כתבתי אותו. הז'אנר הזה ניצח כבר מזמן. מסיבת הניצחון היא כל אמן לא מוכר שממלא את הבארבי (נגיד, במקביל להופעה אתמול היה מופע סולד-אאוט בבארבי של רון עשהאל. כמה מכם באמת מכירים את השם הזה?), טונה מילא פעמיים את קיסריה ואת הלייב פארק בראשון בקלילות, כנ"ל רביד פלוטניק, ג'ימבו ג'יי את שוני וזה רק על קצה המזלג. כל פעם אנחנו שומעים על עוד שם ואומרים "ואוו, הוא יהיה ענק" ושנה אחר כך הוא ממלא את הבארבי ואת שוני. כל השמות האלה התקבצו אמש בהיכל מנורה, לטובת מיקסטייפ ארוך במיוחד, ארבע שעות של לחיצה אגרסיבית על הגז. אולי היה עדיף לקרוא לזה הפגנת כוח ולא מסיבת ניצחון. או גם וגם.

אבל דווקא עכשיו, בין כל ההרמות ואלו שעתידות לבוא בהמשך הכתבה, חשוב להזכיר משהו שמעט ביאס. מופע הענק הזה הוא סוג של קאמבקהומאז'מה שתרצו למופע שהתרחש לפני שני עשורים, גם אז הפיק את המופע פילוני (דני קרק) וגם אז התארחו בו השמות הבולטים של הסצנה באותה העת: הדג נחש, שב"ק ס' (שהתאחדו לראשונה אחרי הפיצול לקריירת סולו של מוקי והרכב חלוצי החלל של חמי ומירו), סאבלימינל והצל, שחר סוויסה, יוסי פיין, תומר יוסף ועוד. הייתה גם ראפרית אחת - MC שירי.

אף אחד מהשמות הללו, שללא ספק אפשר לכנות חלוצים, לא היו בהופעה אמש, וחבל, כי רבים מהם ראויים ורבים מהם עדיין "בעניינים". אמנם עבר לא מעט זמן, אבל אם כבר חוגגים ניצחון, צריך להיזכר באותה הפגנת כוח של לפני 20 שנה ולחגוג את הנפילה והעלייה המחודשת והמטאורית שעברו הסצנה ואנשיה. וזה בלי קשר לעובדה שהימרתי על מופע פריצה בהפתעה של שב"ק ס' כחלק מקידום הופעת האיחוד המסקרנת שלהם בסוף ספטמבר.

בהודעה לתקשורת לקראת ההופעה נכתב שאורכה הצפוי יהיה שעתיים וחצי. משעשע, זה בסוף הסתיים כעבור ארבע שעות (בצורה מעצבנת מאוד שנגיע אליה בהמשך), אבל נראה שרוב הקהל גם לא כל כך האמין לזה, וכשליעד מאיר עלה ראשון להופיע, ההיכל עוד היה חצי ריק ומנומנם. זו הייתה בערך הפעם האחרונה שאנשים בהיכל ישבו לשעות הקרובות.

החלק הראשון הוקדש, כצפוי, לאמנים הפחות מוכרים, חלקים צעירים, חלקם ותיקים יותר, אבל הקהל אהב אותם והרים להם. סביר להניח שעבורם, שבמקרה הטוב מופיעים בבארבי, גגרין, לבונטין ושאר מקומות בסדר הגודל הזה, מדובר בהתרגשות של ממש להופיע מול כמות כה עצומה של אנשים, וההתרגשות ניכרה עליהם. אבל זה בסדר, באנו לשמוח אתכם.

החלק הראשון של ההופעה נפתח עם מופעי פריצהחשיפה של שמות שנחשבים לכישרונות עולים ומוכשרים להחריד אך מוכרים לחובבי הברנז'ה, כמו ליעד מאיר, טאפאש, עוזאל, הלם תרבות, מבוא הדודאים, אברהם לגסה, אורטגה וסימה נון, אחת האדירות בז'אנר הזה יחד עם עדן דרסו ואקו, ועדיין, כמו שאמר גורי אלפי מנחה הערב, צריכות להיות פה עוד המון ראפריות.

אגב גורי אלפי, הוא לא סתם איזה סלב שהובא כגימיק "בשביל הצחוקים". הוא מהברנז'ה, גם עם חלקו בהרכב פאנקנשטיין וגם בתוכנית עסק שחור, הוא מתארח אצל ראפרים רבים וההערצה שלו לתחום ניכרה גם בקטעי המעבר, שרובם היו מוצלחים ("דקת דומיה לסטטיק ובן-אל", הרפרנסים לסמים, ועוד).

בערב הזה לא הייתה שנייה של מנוחה, לא היה שיר אחד לא קצבי או הזדמנות לשבת לנוח, שלא לומר הפסקה. הלכת לשירותים? יש מצב שהפסדת אירוח מפתיע. הלכת לקנות נקניקיה? יש מצב שהפסדת בדיוק את האמן שבשבילו הגעת במיוחד.

החלק השני התחיל עם "החבורות" והעלה את הרף אפילו יותר, וייתכן אפילו שהיה המרשים ביותר בהופעה, וזו תחרות קשה. זה התחיל עם "שיגולה" של כהן ודיג'יי מש שאירחו את עדן דרסו שהופיעה עם כהן עצמו ועם וייב איש, שנראה שעשה על הבמה קילומטרז' רב יותר ממה שעושה כל החמישייה של מכבי תל אביב במשחק יורוליג ממוצע באותו ההיכל. אחרי שיגולה הגיע אחד ממלכי הסצנה ואחד מאבותיה הרוחניים - אורי שוחט (היחיד שהיה גם ב"כל הקופה" הקודם). שוחט אירח את מי שכיכב באלבום המעולה שהוציא לאחרונה - כמו טדי נגוסה, סימה נון, וייב איש, פלד ורביד פלוטניק שהבליח לחלק שלו ב"עין גדי".

החלק השלישי היה שמור כבר לשמות הגדולים והבולטים יותר: עטר מיינר (שהוציא היום אלבום חדש) שהקפיץ את האולם, שקל ואקו שנתנו הופעות טובות אך מאוד קצרות. המקום היה באוויר אבל ברור שזו הייתה עוד תחנה שצריך לעבור בדרך ל-TOP 5 של הערב הזה: ג'ימבו ג'יי, פלד, נגה ארז וכמובן, הפורטיסחרוף של הסצנה, טונה ורביד פלוטניק.

כל החמישייה, מן הסתם, ענתה על הציפיות עם הופעות מדויקות ומעולות, כולל נגה ארז שהייתה נושא לוויכוח בין לא מעט מהמגיעים לאולם. זה לא שהיא לא קשורה לפה, היא בהחלט קשורה, אבל לעיתים, גם מהצד שלה, היה נראה שהיא לא קשורה, אבל מבחינתנו, בכיף.

טונה ורביד פלוטניק, לחוד ובעיקר ביחד, זה משהו שכבר אפשר להגדיר ככת, במובן החיובי של המילה. כל אזכור של השם שלהם, כל נשימה של מישהו מהם, הובילו לסאונדים בדציבלים, שבהיכל הזה לפחות, שמורים לניצחונות דרמטיים במיוחד. אני באמת חושב שאם הם פשוט יעשו מופע משותף אחד גדול באיזה פארק הירקון גנרי, יישבר פה שיא. יש להם צבא.

הפיק הראשון הגיע כשרביד הצטרף לטונה בשיר "עב"ם". הסאונד והאקשן שם היה בהחלט חייזרי. הפיק השני, והמרשים יותר, הגיע בסיום ההופעה, כשהקהל שר, לגמרי לגמרי לבד, את כל החלק האחרון של "סמוראי" (רביד פלוטניק וג'ימבו ג'יי).

זה היה רגע מרשים ובהחלט ראוי לסיום ערב כזה, אבל אז הוא פשוט נגמר. אף אחד לא הודה לנו ול...אני מניח... עשרות אנשים שהיו אחראים על ארגון והפקת הערב הזה. מישהו פשוט הוריד את השאלטר על המסיבה הזאת. זה הסתיים בפלוטניק שלא הבין למה המיקרופון שלו פשוט לא עובד יותר כדי להגיד תודה לקהל, ומפיק כלשהו שעושה לו בהיסטריה סימני "נגמר נגמר" עם הידיים, אז הם הצדיעו לקהל וירדו.

לסיכום, בהנחה וכל הצדדים הבינו אתמול שהאירוע הזה צריך להתקיים כל שנה ולא כל 20, יש עוד כמה דברים לשפר. לא ברמת הסאונד וההפקה, שהיו יותר ממושלמים, אבל לא בושה לחלום גדול יותר ולחשוב על הפקה גרנדיוזית יותר, אולי אפילו פסטיבל שמפוצל לכמה ימי הופעות. למה לא בעצם?