"מאסטרו בלתי מעורער": השחקניות שגילמו את "מרי לו" סופדות לצביקה פיק

עולם התרבות הישראלי הוכה בתדהמה ממותו המפתיע של צביקה פיק, אחד מהמוזיקאים הגדולים ביותר שפעלו בארץ. אחת מההצלחות הגדולות ביותר שלו היו במחזמר "מרי-לו", שעלה לאורך השנים במספר גרסאות.

בשל מותו, ביקשנו מהשחקניות שגילמו את התפקיד הראשי לכתוב כמה מילים על מי שהיה עבורן צביקה פיק: האגדה המוזיקלית, החבר לעבודה, ובעיקר מי שהפך לחבר של ממש.

מיכל אמדורסקי: "גאון מוזיקלי, מלחין גדול ופורץ דרך"

החברות ביני ובין צביקה התחילה בתקופת "מרי-לו". אני חושבת שזו הייתה אחת התקופות הכי טובות וכיפיות בחיים שלי. השירים שלו, העבודה איתו וכמובן עם אמיר פיי גוטמן. בחלומות שלי לא הייתי מדמיינת ש-20 שנה אחרי, ושניהם לא יהיו איתי ועם כולנו. מאז האירוע המוחי שהוא עבר, נוצר בינינו ריחוק שקרה ביוזמתו. ידעתי שהוא צריך את הזמן שלו, שהוא מסתגל לחיים חדשים, אבל כל הזמן קיבלתי תחושה שהוא הולך ומשתפר. סיפרו לי שהוא על דרך המלך ואני האמנתי. הייתה לי תמיד תקווה בלב שיום אחד יצלצל הטלפון, הוא יהיה בצד השני של הקו והוא יזמין אותי להופיע יחד.

צביקה לא היה בן אדם פשוט, אבל היה בינינו חיבור מעולה. ביחסים המקצועיים שלנו החלוקה הייתה ברורה - הוא ביקש לעשות ואני עשיתי. הוא היה מאוד עקשן ואני הייתי יס-מנית שלו, ובמבחן התוצאה זה עבד טוב. צביקה היה גאון מוזיקלי, מלחין גדול ופורץ דרך. יש לו שירים שהם על-זמניים, מהסוג הזה שאתה מצליח ליצור רק כשאלוהים נוגע בך. זו אבדה בשבילי, זו אבדה למוזיקה הישראלית וזו אבדה לכולנו.

שיר מורנו: "פשטות ורגישות במסווה של נון-שלנט"

"רק נשארה גחלת עמומה של אהבת הקיץ הגדומה..." אמא שלי מאוד אהבה את השירים של צביקה פיק, אך לימים היא לא זכתה לראות אותי מופיעה במחזמר שהתבסס על מיטב שיריו, הלוא הוא "מרי-לו".

צביקה פיק, האיש והאגדה, הגיע להיות איתנו כמעט בכל חזרה שהייתה. הוא נתן טיפים, שר איתנו – ואם היה פסנתר, גם התיישב לנגן.

אני לא הגעתי מרקע של שירה. עבורי, הקבלה למחזמר הייתה חלום שמעולם לא אפשרתי לעצמי לחלום עליו ואיתו גם האתגר הגדול של להפוך בתוך זמן קצר לזמרת הכי טובה, הרקדנית הכי טובה וכן הלאה. התרגשויות ולחצים אדירים, ציפיות גבוהות מעצמי להיות ראויה לתפקיד. בכל חזרה, צביקה היה תמיד אדיב ונחמד.

כמה התרגשתי ונלחצתי מעצם המעמד, אבל הוא תמיד דאג לתת תחושה טובה ונעימה. "שיר", הוא היה אומר לי, "את שרה יפה נורא, יש לך את זה, תשירי בביטחון, אל תפחדי, לא לחשוש, רק ביטחון".

אפשר לחשוב שזה היה קל. הוא היה מבקש ממנהל הלהקה להתאים את עצמו אליי, לטונים וליכולות שלי. הוא היה ערני תמיד ומדויק, הפשטות והרגישות במסווה של נון-שלנט הפתיעו אותי בכל פעם מחדש. הוא תמיד פרגן, תמיד אמר מילה טובה ואולי לא כולם יודעים זאת, אבל היה למאסטרו הומור משובח. הוא אהב להצחיק באפס מאמץ. בכל ערב כשהופענו, הוא היה מגיע לצפות, ערב-ערב, ובסוף היה עולה איתנו לבמה יד ביד בהשתחוויה. זה היה מעמד מרגש נורא.

יום אחד הוא התקשר אליי. "שירי, אני מופיע בקריות ביום שישי, אני רוצה שתבואי לעשות חזרות ולשיר איתי", אמר. נבהלתי ונלחצתי. השירה לא זרמה לי עדיין בקלות, בנוסף להתרגשות עבורי זו הייתה משימה מאתגרת ולא פשוטה. מאז, הוא התקשר בכל יום בשבוע וניסיתי לדחות אותו ולבטל.

פחדתי כל כך לפשל ולעשות לשנינו בושות. בבוקר שישי התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני צרודה, שהקול שלי עייף, שאני לא מרגישה כל כך טוב ושאני לא חושבת שאהיה מסוגלת להופיע באותו ערב. בחדותו המופלאה הוא הרגיש את התחושה, ואמר לי: "תנשמי, תשתי הרבה מים ותנוחי, עד הערב הכל יהיה בסדר, זה קטן עלייך".

למעשה, הוא לא השאיר לי שום ברירה, ובצדק. היה לי כל כך כיף! בנינוחות שכזו, הוא נתן לי את התחושה שהוא מאמין בי, לא שופט ולא מבקר, שהוא סומך עליי שאני טובה ומסוגלת ושיהיה טוב כי הכל טוב, וכך היה. זו הייתה בשבילי חוויה מדהימה, שכנראה לעולם לא אשכח.

בעיקר לא אשכח את האיש והאגדה, הגבוה והמרשים, שהתייחס תמיד לכולם. איך הוא התלבש ערב-ערב בשחור ובנצנצים, צפה בנו ועלה בסוף כל ערב להשתחוויה, בגאווה והנאה צרופה.

האיש הפנומן, רב הכישורים והיכולות, שאין בית בישראל שלא מכיר אותו ואת שיריו ולחניו. האיש המיוחד והמסקרן הזה סיים את המסע שלו, והטביע את חותמו בכל אדם ובית במדינה.

שיריו לנצח יהיו חלק מפסקול חיי.

יעל בר זוהר: "שידך ביני לבין גיא דרך המילים והמנגינות"

צביקה אהוב, קראת לי "מרי-לו שלי" ואני לעד אסירת תודה לך על כל ההזדמנויות שנתת לי. אתה שזור בחיי באין סוף דרכים ושירים מרגשים. חיבוק למשפחה ולכל אוהביך. לנצח תישאר עבורי המאסטרו הבלתי מעורער ואני "מרי-לו" שלך.

השנים האחרונות היו מורכבות עבורך... כבר לא היית עצמאי וחזק כמו שאהבת להיות ובכל זאת.. נלחמת, תכננת, חלמת. צפיתי עכשיו בכתבה על ההצגה שיצרת ״ מרי-לו״ והתרסקתי.

וואו. איזו מתנה נתת לי. איזו דרך מרגשת נפלאה ומיוחדת עברנו ביחד. זה התחיל בשיר שכתבת לי לפסטיגל בגיל 15, אחרי שהתקשרתי אליך בפחד ויראה כשעוד לא הכרנו ושאלתי אם תוכל לחבר לי שיר.

ואתה- איש חרוץ שאין שני לו, מפיק-על ומוסיקאי בחסד ישר אמרת בטח! למחרת כבר הייתי אצלך בבית מול הפסנתר כנף שבסלון עם מילים מודפסות של מירית שם–אור, שהייתה גם אשתך - וביחד השארתם אוצר של קלאסיקות, יצירות שיישארו לנצח בפס קול המוסיקה הישראלית - וכמובן שהשיר שלכם זיכה אותי במקום הראשון. איך לא. הכישרון שלך להלחין מילים עבריות היה ייחודי ואין שני לך צביקה.

אבל המפגש המשמעותי באמת שלנו היה באודישנים למחזמר "מרי-לו" בתיאטרון הבימה, שהתבסס על הלהיטים שלך. זמרות ושחקניות רבות חשקו בתפקיד הזה ואני זוכרת כמו אתמול את האודישן שלי… אני בת 21. נכנסתי לאולם האודישנים ולפני שולחן ארוך של מנהלים ויוצרים, יעקב אגמון ז״ל, הבמאי, הכוראוגרף, המורה לפיתוח קול, ואתה צביקה.

עבדתי קשה כדי לעבור את כל שלבי האודישנים ובסופם ניגשת אליי ואמרת שבחרת בי כבר מהרגע הראשון. היית נוכח בכל תהליך החזרות וגם לכל הופעות הגעת. היה לך חשוב שזה יצליח. בהערות שקטות כמעט בלחש, הצלחת לשמור על הפרפקציוניזם שלך. בסוף כל הופעה עלית להשתחוות איתנו ותמיד כמו במטה קסם כל הקהל, ערב ערב, באולם רובינא בהבימה ובכל מקום שבו הופענו, עמד הריע ומחא לך כפיים והיית מאושר. היינו מאושרים.

ויותר מהכל, זכיתי בזכותך להכיר את גיא (זו-ארץ) שהצטרף לצוות השחקנים שלנו אחרי ההצגה המאתיים וכמילות השיר ״הם היו האוהבים הצעירים ברגעים הכי יפים של החיים״ וכמה שנים אחר כך הפך לבעלי ואב ילדיי. זכינו גם שתהיה אורח כבוד בחתונה שלנו. היית שמח בשבילנו ומבסוט על השידוך שנרקם דרך המילים והמנגינות שלך. השירים שלך לנצח יהיו חקוקים בחיינו ובנשמה שלנו.

צביקה, בהמשך הופענו יחד בהרבה פסטיגלים. נסענו בהסעה משותפת להופעות ברחבי הארץ והיה לנו הרבה זמן של צחוקים והערכה ואהבה הדדית!

כששמעתי שאחרי השבץ המוחי נלחמת על היכולת ללכת לדבר ולכתוב מחדש- לא הופתעתי.

תעצומות הנפש וכוח הרצון שלך- הרעב לעשייה והצלחה הוא מודל ללמוד ממנו.

הגעתי עם הילדים שלנו, לראות אותך מופיע שוב על במת הפסטיגל.

הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני 3 חודשים בערב מחווה לכבודך. התבקשתי לספר על ההצלחה של "מרי-לו" ועל הקשר בינינו. היה לי חשוב להגיד לך שם שאני אוהבת אותך. באתי אליך לתת חיבוק ואמרנו שחייבים להיפגש. מה שכבר לא הספקנו, זה היה החיבוק האחרון.

אני מאמינה שגם למעלה תלחין מנגינות קסומות כמו שרק אתה המאסטרו הבלתי מעורער יכול.  לעולם לא ניפרד ממך- נמשיך לשיר את השירים שלך שהשארת לנו לנצח.

תודה על הכל, אוהבת, "מרי-לו" שלך, יעל.