סוד הרלוונטיות, הלהיטים והמוזיקה של ימינו: הגבעטרון חוגג 75 שנים

הם שרו מול מילואימניק בוכה אחד בהפגזה במלחמת יום כיפור, החמיצו הופעה בבית הלבן בגלל אסיפת קיבוץ, ועמדו מטרים בודדים מיצחק רבין ז"ל בלילה שבו נרצח • ההרכב המיתולוגי שחקק את "ים השיבולים" ו"בת שישים" בפסקול הישראלי, פוצח בחגיגות 75 להיווסדו • הזדמנות לשמוע מחבריו למה הם עדיין רלוונטיים, מה דעתם על הלהיטים של אנה זק, מה גרם להם לעבור מגלידה באוטובוס הקבוצתי לפירות - ואיפה יוקם "בית הגבעטרון"

הגבעטרון , צילום: שי אלוני

בתחילת שנות ה־80, בשיא תהילתה של הגבעטרון, נקבצו לא פחות מ־100 אלף מעריצים להופעה שקיימה המקהלה בפארק הירקון בתל אביב. הצלחת ההרכב הקולי מקיבוץ גבע שבעמק יזרעאל לא נעלמה גם מעיניו של נשיא ארה"ב באותם ימים, רונלד רייגן.

"רייגן הזמין אותנו לשיר בפניו בבית הלבן ביום העצמאות ה־25 של ישראל", משחזר חבר המקהלה הוותיק גדעון גוריון, שמכהן בחודשים האחרונים גם כמנהלה האדמיניסטרטיבי. התכנסה אסיפה מיוחדת בקיבוץ, ונדרשנו להחליט: נוסעים או לא. החברים הצביעו לבסוף נגד, ולא נסענו לבית הלבן".

אאוץ'. ומה היה הנימוק לדחייה?

"ימי עבודה בקיבוץ וכאלה. אז זהו, נשארנו כולנו בבית, אבל אפשר להבין את זה: הנסיעה לבית הלבן היתה אמורה להתקיים אחרי שקודם לכן עשינו במשך חודשיים שלמים סיבוב הופעות בארה"ב. זה לא סתם שהחליטו שהפעם לא ניסע. בדרך כלל מאוד פרגנו לנו בקיבוץ".

והסכמתם לקבל את דין התנועה?

"אתם יודעים, אנחנו קיבוצניקים טובים. הגבעים מאוד שקטים. הייתי קצת מאוכזב, כל אחד היה רוצה לשיר לנשיא בבית הלבן, אבל קיבלנו את זה. אלה החיים בקיבוץ, מרימים את הידיים ומחליטים. מקבלים את המרות".

הגבעטרון בפארק הירקון ב-1986, צילום: גיל אליהו/ג'יני

חגיגה במצגת ופירוטכניקה

הם באמת טובים, אולי מהמשובחים מסוגם בעולם כולו, ולבטח מסמלי הזמר העברי הקלאסי הישן והטוב, זה שמגדיר את פסקול הישראליות עצמה. כעת משיקה המקהלה הוותיקה את חגיגות ה־75 להיווסדה, והמותג החייכני, עם ההרמוניות המרהיבות, ממשיך לעלות ולפרוח, זוהר מתמיד.

בעוד שבועיים, במופע חגיגי מיוחד, יעלו חברי הגבעטרון לבמת מועדון זאפה בהרצליה. "זה מרגש מאוד וכיף גדול", זורח גוריון, בעצמו אוטוטו בן 76. "החלטנו למעשה לפתוח במסע הופעות לשנת ה־75 במועדוני זאפה השונים - הרצליה, כרם ברקן, תל אביב וחיפה. נשיר שם את המיטב שלנו. זה ילווה במצגות, בכל מיני דברים יפים כמו פירוטכניקה, ואני מקווה שגם נארח בכל מופע אמן נחמד וצעיר בשילובים היפים שאנחנו עושים".

כסמל ישראלי כל כך שורשי, לא ראוי שתקבלו מחווה לאומית רשמית יותר ליום ההולדת העגול?

"למסע המיוחד שלנו יש גם מטרה גדולה יותר - שלאחר שנה של הופעות וחגיגות, מדינת ישראל תרים אירוע ממלכתי, מופע גדול, לגבעטרון. זאת הציפייה שלי, שהמדינה תצדיע לנו.

"אנחנו באמת לא נחים לרגע. כל הזמן מחפשים להיות עוד יותר מקצוענים וטובים. השירה הנוסטלגית השאירה אותנו רלוונטיים כל השנים, והחיבור שלנו לירדנה ארזי, לפני כמה שנים, עשה לנו מאוד טוב. שלוש שנים רצנו איתה בכל הארץ, 160 הופעות. זה היה שובר קופות אמיתי. ירדנה חיברה אותנו גם לקהל הצעיר יותר. תשמעו, תפקידנו לגרום הנאה לקהל. אנחנו תמיד באים ליהנות. אי אפשר בחיים האלה רק לסבול".

הגבעטרון בשנות ה-70 (צילום רפרודוקציה), צילום: גיל אליהו/ג'יני

אחת ולתמיד, מה סוד ההישרדות הנצחית שלכם?

"שני דברים: אנחנו ממושמעים, ואצלנו אף פעם לא היו מלחמות של סולואים. עניין הסולואים מפרק להקות, ואצלנו זה מאוד־מאוד נשמר. אז מישהו שר פה שורה, שם שורה, אבל אין סולואים. והיו לנו זמרים טובים לאורך השנים. זה הביחד המיוחד שלנו, ואנחנו שומרים על זה מכל משמר.

"אנחנו חבורה שלא מקבלת כסף. מעולם לא קיבלו שכר בגבעטרון. הכל היה ונשאר בהתנדבות, אחרי שעות העבודה בקיבוץ. אני, למשל, עבדתי בעבר בפלחה, חרשתי וזרעתי וקצרתי, ורק אחר כך התפניתי לענייני הלהקה. ככה כל החברים.

"הצ'ופר היחיד שלנו הוא שאחרי הופעות אוכלים מדי פעם ביחד במסעדות ושותים יין טוב. פעם בשנה אנחנו גם יוצאים מגבולות ישראל. הופענו הרבה בעולם, וגם יצאנו לטיולים ביחד. עכשיו הצעתי למשרד נסיעות לעשות מותג משותף איתנו - שיט וזמר עם הגבעטרון. הבעלים של המשרד נדלק.

"במאי האחרון יצאנו לשיט נהרות של שבוע ימים, מהדנובה עד גרמניה, ארבע הופעות בספינת הנהרות. היו שם 140 אורחים, כולם ישראלים אוהבי הזמר העברי, כולם אוהבים את הגבעטרון. בסוף אוקטובר נעשה עוד שיט מאמסטרדם לבזל".

רק חמישה זמרים וזמרות מקיבוץ גבע פעילים כעת בגבעטרון - גוריון הוא אחד מהם. "מלבדי יש את אמירה ידין, שכבר חצתה את ה־80; יורם אלוני, שהוא בן 77; אחיו שמעון אלוני, בן 70 פלוס, שהיה בעלה של זיוה, אחותי, ששרה בעצמה בלהקה ונפטרה; וקובי רון, בן 76".

הגבעטרון. עדיין רלוונטים,

כל שאר הזמרים באים מ־14 יישובים בעמק, למעט אחד, ישראל גרינברג ("בן 60 פלוס"), שמגיע מעצמון שבגוש שגב, מרחק שעה נסיעה מגבע. "ישראל חולה גבעטרון, והוא מתעקש להיות בלהקה למרות שהוא רחוק מאיתנו. הוא מגיע לחזרות ולהופעות ומחויב מאוד", מסביר גוריון.

גוריון, שהחליף לאחרונה את המנהל המיתולוגי הקודם של המקהלה, יואל פרנס, אחרי עשרות שנים בתפקיד, נולד במאי 1948 במקלט של גבע, בימי מלחמת העצמאות הסוערים. זה קרה ממש בסמוך להופעת הבכורה אי פעם של הגבעטרון, שאותה הקימו בני מחזור ה' של הקיבוץ כלהקת זמר מקומית, כשבגבע חנכו את מגרש הכדורסל של המשק. אביו של גדעון, יובל, היה אקורדיוניסט הלהקה.

רינה פירסטנברג ז"ל, שניהלה את המקהלה במשך שנים ארוכות וכונתה "האמא של הגבעטרון", היתה שם בהתחלה, וכמוה גם ניקה ברזק, שסיימה לאחרונה את חברותה בלהקה, בגיל 91. גוריון הצטרף אחרי שחרורו מהצבא ב־1969. "כבר כילד קטן הייתי יושב ליד אבא בחזרות, בא לכל אירוע שירה בקיבוץ, וזה נכנס לי לתוך הדם", הוא מחייך.

גוריון מספר שהדור הצעיר בגבע "פחות שש" להצטרף כיום למקהלה. "לפני חודש וחצי דיברתי עם שישה חברות וחברים מהקיבוץ, בגיל 40 פלוס. ביקשתי מהם: תצטרפו לגבעטרון. מכולם קיבלתי תשובה שלילית. רציתי להצעיר את הלהקה, להזרים דם חדש".

הם לא מבינים את גודל המעמד?

"עדיין לא. תן להם עוד עשר שנים, הילדים שלהם יגדלו, נקווה שאז הם ייכנסו. בכל זאת, מדובר במחויבות גדולה".

המצב הכללי של גבע, שחגג כעת 100 שנים להיווסדו, לא מזהיר.

"נכון, ובדיוק נכנסנו כעת להפרטה. אין איום על פעילות המקהלה. בואו נגיד שאנחנו מקווים שהגבעטרון תמשיך להיות בגבע וכל מה שקשור לזה.

"לפני חודש הצעתי לקיבוץ להקים ביקב את 'בית הגבעטרון'. שבמקום היקב, שהפסיק לייצר יין, ימשיכו לייצר פה שירה עברית. הרעיון הזה יגיע למזכירות ולאסיפה, ובגבע יצטרכו להחליט. אני חושב שזה דבר מתבקש, מלהיב ומבורך, ומקווה שבקרוב ידונו כאן בעניין".

"אנחנו בני אדם לפני הכל"

ב־1961 פרצה הגבעטרון לראשונה לתודעה הלאומית, אחרי שהופיעה ב"פסטיבל הקיבוץ" בתל אביב, שם הפגיש אותם המפיק זאב חבצלת עם המלחין נחום היימן, שהתגורר באותה עת בקיבוץ בית אלפא הסמוך לגבע. בליווי נגניו מ"חמישיית הגלבוע" הוציא היימן את הגבעטרון להופעות בכל רחבי הארץ, וכעבור זמן קצר יצא תקליטה הראשון של המקהלה, "לאן נושבת הרוח", לזכרו של חבצלת ז"ל, שנספה בינתיים בתאונה.

עם השנים ביססה הגבעטרון את מעמדה האלמותי באמצעות שלל להיטי נצח שהפכו לנכסי צאן ברזל ("ים השיבולים", "עמק שלי", "בת שישים"), אינספור אלבומי זהב ופלטינה, הופעות טלוויזיוניות רבות בעידן הערוץ היחיד, זכייה בפרס כינור דוד ב־1972, וכמובן הזכייה המכוננת בפרס ישראל על מפעל חיים ב־2007. בשנות ה־90 התווספו לגבעטרון גם חברי "האשקולית" של בית השיטה, וההרכב נפתח לכל תושבי העמק - גם לעירוניים שבהם.

הלהקה החליפה מנהלים מוזיקליים בשנות פעילותה, אך ב־31 השנים האחרונות משמש בתפקיד אילן גלבוע הוותיק, שהיה מעבד מוזיקלי של הלהקות הצבאיות ונודע כאחד הבולטים בתחומו במוזיקה הישראלית.

"לפני הגבעטרון עבדתי עם שלמה ארצי ועם עוד אמנים מז'אנרים מוזיקליים אחרים, ובהתחלה הרגשתי שלא יתאים לי לעבוד עם המקהלה", משחזר גלבוע. "אבל אחרי מפגש אחד איתם, כל הסיפור קיבל תפנית של 180 מעלות. היה בינינו איזה קליק.

"הורדתי מהם את כל הבומבסטיות שהיתה להם אז, כשנהגו להופיע עם פלייבק והרבה אפקטים בשירה, כולל סאונד מנופח ודיליי. אני לקחתי אותם למשהו אינטימי יותר, רק הם ואני על הפסנתר.

חברי להקת הגבעטרון עורכים חזרה בחדר האוכל של קיבוץ גבע, צילום: יעקב לויתם

"מבחינת הקסם שלהם, כשמפרקים אותם לבודדים אין שם כוחות יוצאי דופן, למעט חנוך אלבלק ז"ל, ששר את 'ונתנה תוקף' וקיבל את הכבוד שלו. אבל כשאתה מחבר את התמהיל הזה יחד, אתה שומע את ההרמוניה שמיוחדת רק להם. אי אפשר להסביר את זה. אני יכול ללמד להקה אחרת את אותו העיבוד בדיוק, וזה לא יישמע כמו הגבעטרון".

עם השנים המקהלה רק משכללת את הרלוונטיות שלה ויוצרת שיתופי פעולה עדכניים ומיוחדים.

"בהחלט, חברי הגבעטרון הם פשוט אנשים נפלאים. לירדנה ארזי אמרתי מראש שהיא תרגיש מייד חלק מהם, וזה מה שקרה בפועל. גם עם חנן יובל, שהקורונה עצרה לנו את המופע המשותף איתו, היה נהדר. אירחנו בהופעות את אילנית ואת שלומית אהרון, וגם את דודו פישר ושי אברמסון. כל מי שבא מתחבר ומתאהב בחברים, קודם כל כבני אדם. עכשיו, בחגיגות ה־75, נעשה עוד הרבה שיתופי פעולה מוזיקליים.

"הגבעטרון היא משפחה, וזה מה שמייחד אותה. גם הקהל אוהב את הזמרים. הם לא מתנשאים, עם הרגליים על הקרקע, ואוהבים לשיר. הם לא מקבלים אגורה על השירה שלהם, ומדובר פשוט באהבה. אני אישית אמנם לא עושה את העבודה שלי בהתנדבות, אבל גם לא מקבל על זה מיליונים. זאת הסיבה שאני לא יכול להרשות לעצמי לעבוד רק איתם".

לא מקבלים שכר על השירה

21 זמרים וזמרות חברים כיום בגבעטרון, אחת מהם היא רחלי גורדון (63), מקיבוץ כפר החורש, חברת המקהלה מ־1995 ומי שאחראית להנחיה ולקטעי הקישור. "לפני שנה יצאתי לפנסיה, אחרי שנים בחקלאות ובהנהלת חשבונות של מאפייה אזורית כאן. רציתי ליהנות מזמן פנוי ומפעילויות כשאני צעירה ורעננה", היא מסבירה.

"שרתי הרבה שנים בחבורת הזמר של כפר החורש, עד שב־1995 ראיתי מודעה קטנה בעיתון 'הקיבוץ' על אודישנים לגבעטרון. נסעתי עם בעלי, שנשאר לחכות לי באוטו. כשהגענו ראיתי בחוץ 40 אנשים שחיכו לאודישנים. לפני שנכנסתי האזנתי מעבר לקיר, והיו כאלה ששרו יותר יפה ממני.

"באודישן שלי שרתי את 'ברית לא מותרת' של שלמה ארצי ואסתר שמיר, ועוד שיר של שמוליק קראוס. אני זוכרת שאילן גלבוע התלהב, ויואל פרנס, שישב בצד, שאל אותי 'מה עוד?' הם התרשמו ממני ושאלו אם אני מכירה זמרים שאני יכולה להמליץ עליהם. הבאתי איתי שני חברים, עופר צונץ ורויטל בנישתי, ושלושתנו התקבלנו. עופר שר שנה וחצי, ורויטל ז"ל שרה שמונה שנים עד שנפטרה לצערנו מסרטן.

"בהתחלה לא היו לנו כל כך הרבה הופעות, אבל אחרי שקיבלנו את פרס ישראל הופצצנו בהזמנות. זה עומס לא פשוט לאנשים שעושים הכל בהתנדבות, אבל זה כיף. זה תחביב לנשמה ולנפש, עם המון התמסרות. זאת הבריאות האמיתית, במקום לבלוע אקמול".

למרות שפרנסה אתם לא רואים מזה.

"הגבעטרון מקבל על כל הופעה שכר, אבל יש לגוף הזה המון הוצאות, כולל האוטובוס שלוקח אותנו, הארוחות, התלבושות שתופרים במיוחד עבורנו. הכסף לא מגיע אלינו, אבל אלו כללי המשחק שמוכרים לכולם.

"כל מי שמתקבל לחבורה חייב להתאים לא רק ביכולת הווקאלית שלו, אלא גם מבחינה חברתית. בישראל יש יותר מ־800 חבורות זמר, אבל הגעבטרון הפכה לדגל ולדוגמה. כשאנחנו עומדים על הבמה ושרים, אנחנו מרגישים שנעשה לנו חסד. זאת זכות שאנחנו מודים עליה בכל שיר. בהתנהלות היומיומית אנחנו שותפים גם בשמחות וגם בקטעים העצובים. כולם במקהלה מוזמנים לחתונות ולאירועים משפחתיים של האחרים, ולצערנו גם שותפים לדברים קשים יותר שפוקדים כל אחד ואחת מאיתנו.

"יש לנו גם מסורת נחמדה, שכשמישהו בלהקה מציין יום הולדת, כולנו מברכים אותו בקבוצת הווטסאפ שלנו, ואחד החברים מברך אותו בצורה מסודרת בחזרה. לפעמים, אם יש יום הולדת ממש ביום של הופעה, אני מרשה לעצמי להגיד מזל טוב מעל הבמה".

איך קוראים, אגב, לקבוצת הווטסאפ שלכם?

"הגבעטרון. כי יש רק אחד כזה".

הזדמנות טובה לשאול איך שרדתם את סגרי הקורונה.

"כולנו היינו קשובים להוראות, וכשאסור היה להיפגש ביחד לא נפגשנו. עשינו חזרות בזום, ואפילו צילמנו קליפ משותף, כשכל אחד צילם את עצמו בבית. ברגע שהיה מותר להיפגש, נפגשנו עם מסיכות ועשינו חזרות בגבע, מחוץ לחדר החזרות, במרחקים זה מזה. היה לנו געגוע לשיר ולהיפגש, וברגע שפתחו את האולמות חזרנו להופיע.

"בקהל שלנו אפשר לראות היום ילדים קטנים שהוריהם הביאו אותם, מתוך רצון להנחיל להם את השירים של פעם. יש שירים שלנו שגם ילדים מכירים, והרי מי לא מכיר את 'בת שישים'? ובכלל, אני חושבת שהכל תלוי במחנכים ובהורים שמנחילים לדור הבא, כדי שלא יקשיבו רק ל'בוא תראה מה פספסת'".

להיט עכשווי גדול של אנה זק. מרגיז אותך שזה מה שהצעירים שומעים היום?

"זה כואב לי יותר משזה מרגיז. אני מבינה שזאת האופנה ושזו התקופה ויש קדמה, וזה ככה בכל העולם, אבל למה רק את זה? למה שלא תכירו גם דברים אחרים? אני רוצה לשמוע שצעירים יודעים מי זה אלתרמן ומי זה וילנסקי. אל תדעו את המילים של 'ליל חניה', אבל יש שירים ישראליים פטריוטיים נפלאים. לא הכל זה בינו לבינה, 'למה עזבת אותי' ו'למה אני בוכה בלילה'. יש היום שירים ברמה נמוכה, וזה כואב לי".

אחד הסיפורים שגורדון לא שוכחת משנותיה בלהקה נצרב היטב גם בזיכרון הלאומי הקולקטיבי. מדובר בהופעת המקהלה בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל בנובמבר 1995, שבסיומה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

"הכותרת של העצרת בתל אביב היתה 'כן לשלום ולא לאלימות', והודיעו שהיא תהיה א־פוליטית. אמנים רבים לא רצו להופיע בה, אבל הגבעטרון שמחה להשתתף בעצרת, ואנחנו עלינו הראשונים לבמה. לצערנו, כולם יודעים איך העצרת הזאת נגמרה.

"אנחנו עמדנו ממש ליד רבין כשירו בו. ראינו את המבט האחרון של רבין כשהוא חלף לידינו, מטר ממני. הייתי כתף אל כתף עם יגאל עמיר, וזאת טראומה שתישאר לכל החיים.

"כששמענו את היריות, כולנו השתטחנו על הרצפה, ואז רצנו לפינת הבניין וקיווינו שלא היו נפגעים. משם תכננו לנסוע כל הלהקה לחנוכת הבית החדש של אילן גלבוע, ואפילו הזמנו פיצות. כשהגענו לבית של אילן הדלקנו את הטלוויזיה - וכבר יצאה ההודעה על מותו של ראש הממשלה. אף אחד לא נגע בפיצות, וחנוכת בית לא היתה שם. זאת היתה ממש טראומה לכולם".

אתי שפי (49), ממושב מולדת, ראש מינהל סטודנטים במכללת עמק יזרעאל, היא חברה צעירה יחסית ותוססת בגבעטרון - אחת שמוסיפה הרבה צבע מיוחד ללהקה. היא הצטרפה לפני 12 שנה, ועד היום מודה על הכבוד שנפל בחלקה.

"יום אחד אני מקבלת במשרד שלי טלפון מיואל פרנס, שהיה מנהל המקהלה, והוא הזמין אותי לאודישן. התברר שגדעון גוריון שמע דרך חברה שאני שרה בערבי שירה במושב, והם רצו לשמוע אותי. הייתי בהלם, ואמרתי מייד ליואל שזאת זכות מאוד גדולה עבורי. מאוד התרגשתי.

"האמת היא שהתלבטתי, כי להיכנס לגבעטרון זאת חתיכת התחייבות, ואני גם אמא שעובדת במשרה מלאה. אבל החלטתי ללכת על זה, כי הגבעטרון הוא חלום. באודישן התקבלתי עם עוד שני חברים מהעמק - רותי מלכה מכפר תבור ואריק דביר מגן נר. התייחסו אלינו מההתחלה מאוד יפה. ממש עטפו אותנו באהבה ובקבלה. מי שחנכה אותי בלהקה היתה אלה האריס ז"ל, שנהרגה לפני שלוש שנים בתאונת דרכים. היא היתה מורה מדהימה, שלימדה אותי באהבה ובסבלנות רבה.

"מבחינתי, להתקבל ללהקה היה רגע מאוד מרגש ומלחיץ. אבל התמודדתי עם הכל, עם סדר היום העמוס והמחויבות, והיום אני מאושרת. אני אומרת כל הזמן למשפחה שלי ולבעלי שהרגעים על הבמה הם הנאה ואושר שאי אפשר להסביר. אני שרה בלהקה ממש בתחושת שליחות. אני מאוד ציונית ומחוברת למדינה, ואני חושבת שאנחנו חייבים לשמור על התרבות ועל השירים שלנו.

"כשאנחנו נוסעים באוטובוס להופעות, לכל אחד מאיתנו יש מושב קבוע. אני תמיד יושבת מלפנים ותמיד צוחקת עם כולם שהנה, אני הולכת לסדר את 'חדר השינה' שלי. אני מביאה שמיכה וכרית והולכת לישון קצת, וגם האחרים נרדמים בדרך.

"יש בינינו בדיחות ושיחות, ומחלקים לנו בנסיעות ארטיק או גלידה. אבל היי, עכשיו עברנו לפירות. אנחנו מנסים להיות יותר בריאותיים. אנחנו צוחקים ונהנים מאוד ביחד, ואחרי ההופעה עוצרים במסעדה ואוכלים. זה כיף גדול".

לא ייתכן שאין אצלכם ויכוחים ומתחים. אפילו קצת ריבים.

"אין לנו ויכוחים, אבל יכול בהחלט להיות ויכוח על איך מנקדים את השם של מילה מסוימת. לפעמים אילן עוצר את החזרה ביקב בגבע, מתקשר לאבשלום קור ושואל אותו מה נכון להגיד. אמיתי לגמרי. החזרות נערכות פעם בשבוע, מתחילים תמיד בשירה ואחר כך יש עדכונים. ואז הפסקה עם כיבוד, ארוחה קלה וטעימה של קצת פירות, ירקות, גבינות ויין".

לשיר במוצב החרמון

יש להם זיכרונות רבים מהעשורים שחלפו, איש־איש לפי הוותק שלו. הם שרו בשמחות גדולות, באירועים מרגשים, ונתנו קולם, איך אפשר שלא, גם במלחמות ישראל. גוריון לא יכול לשכוח איך ארגן אוטובוס מיוחד שיביא את חברי הלהקה מגבע, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים ב־1973, להופעה מיוחדת במוצבים המותקפים ברמת הגולן.

"הייתי במילואים ברמת הגולן, באתי למפקדה שם ואמרתי שאני רוצה להביא את המקהלה להופיע לפני החיילים במוצבים. נתנו לנו אוטובוס, ואז התקשרנו לרינה פירסטנברג, שתכין בגבע כמה חבר'ה. נסענו לאסוף אותם ועלינו כולנו לשיר.

"במוצבים הצטרף אלינו חבר הלהקה יואב נחשון, שהיה אז מפקד פלוגה בכוח נ"מ. אחרי שסיימנו עם יואב רצינו להמשיך הלאה, צפונה, אבל חייל מילואים עצר אותנו במוצב החרמון ואמר לנו, 'אתם לא יכולים להיכנס. יש הפגזה נוראית'.

"ביקשנו מהחייל שיישב איתנו רגע ויירגע. וככה עמדנו מולו, ופשוט שרנו לו שלושה שירים. בתגובה הוא פרץ בבכי, היה נסער ביותר. זה היה רגע מיוחד שאותו אני לא אשכח לעולם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר