נכון, זה עוד אלבום של ליאם גלאגר, אבל זה לא רע

הביקורות בחו"ל מיהרו לפרגן ל"C’mon You Know", אלבום הסולו השלישי של ליאם גלאגר, ולהכתיר אותו כ"עבודתו האקספרימנטלית ביותר". הן לא לגמרי טועות או מגזימות, אבל בכל הנוגע לגלאגר - אדם שמתבסס כבר המון שנים על אותם שטיקים - ה"ניסיוני" שלו הוא לא בהכרח חדשני או פורץ דרך עבור המאזין הממוצע.

נכון, יש באלבום החדש לא מעט קטעים שלא הייתם מצפים לשמוע מסולן אואזיס לשעבר. "Moscow Rules", למשל, הוא רגע כזה שרק מבהיר כמה ליאם צריך לפרוץ את גבולות אזור הנוחות שלו. ב"I’m Free" יש אפילו קטע סקא קצר - לא דבר שהייתם מוצאים אי פעם ביצירה הקודמת של כוכב הרוק בן ה־49. ב"The Joker", שמופיע לקראת הסוף, הוא מדבר על עצמו כמי שמחפש בעיקר להצחיק ולהטריל, והוא עושה זאת בחן, מלווה בריף ממכר וקצבי ואפילו במקהלת גוספל - עוד נשק שלא הייתם חושדים שנמצא בארסנל של גלאגר.

אבל בחלקים רבים מדי באלבום ליאם הוא פשוט אותו ליאם. המון פעמים זה עובד, כמו ב"More Power" הפותח. ב"Diamond in the Dark" הוא מתכתב - מוזיקלית וטקסטואלית - עם "A Day in the Life" של הביטלס. לא שזה דבר רע, זה פשוט עוד מהנוסחה האואזיסית המוכרת, של משחק באזורי הסיקסטיז פלוס עוד קצת דיסטורשן.

לא מדובר פה באלבום רע או משעמם. הצעיר מבין האחים ממנצ'סטר נשמע כאן בועט מאי פעם, הלהקה שלו מדגימה חיוניות נדירה ברוק של היום, ויש כאן שירים לא פחות מנהדרים, כמו "It Was Not Meant to B" המקסים והמלודי. אבל אפשר ורצוי היה לקצר את היצירה הזו בלפחות ארבעה שירים. בסופו של דבר, זה עוד אלבום של ליאם גלאגר, עם קלישאות המוטיבציה הרגילות, השירים התלת־אקורדיים והאווירה ההמנונית. מי שמעוניין בזה, ייהנה יותר משני אלבומיו הקודמים והמוצלחים יותר.