זה ללא ספק אחד האלבומים הטובים של השנה

כבר בתחילתו של "King", השיר הפותח את האלבום החדש של פלורנס אנד דה מאשין, המאזינים מקבלים את מה שיהיה תמצית האלבום כולו: שירים שנעים בין העצמה נשית להשפעת התהילה על סולנית ההרכב, פלורנס וולש המדהימה.

אין ב"Dance Fever" אפילו רגע אחד שבו וולש מסתירה את האני הפנימי שלה או את מה שהיא מרגישה לגבי שלל נושאים. ככותבת הראשית של האלבום, היא מרשה לעצמה להיפתח כפי שלא נפתחה בעבר. היא לא פוחדת לשיר על הרצון שקיים בה להקים משפחה - רצון שמתנגש עם הקריירה שלה ("אנחנו מתווכחים במטבח אם להביא ילדים לעולם, על סוף העולם ועל קנה המידה של השאיפות שלי", היא שרה ב"King"), ואפילו מודה שיש לה הרהורי פרישה ב"Morning Elvis".

וולש מדברת גם על מיזוגיניה (ב"Dream Girl Evil" המדהים, מהמצטיינים באלבום) ועל הקושי שבאהבה ("כשמישהו מסתכל עלי באהבה אמיתית, אני לא אוהבת את זה במיוחד", היא שרה ב"Girls Against God"). הכל מותר מבחינתה.

כל היופי הזה מתנקז לכדי אלבום נפלא שכובש את האוזן כבר מהאזנה ראשונה. המוזיקליות שבו צועקת. בדיוק כמו התמה שבשירים, כך גם במוזיקה ההרכב נשאר נאמן לפופ האלטרנטיבי והדי לא שגרתי שמלווה אותו מאז תחילת הדרך. לא מעט הודות למפיק העל ג'ק אנטונוף, שעבודותיו עם שמות כמו טיילור סוויפט ולורד הוכיחו שהוא מאסטר בעבודה עם זמרות־יוצרות.

האלבום "Dance Fever" הוא חוויה של ממש, כזו שנכנסת עמוק ללב בו בזמן שהיא מרקידה את הגוף (למשל ב־"Free" המצוין) או מרטיטה את הנשמה (למשל ב"The Bomb", שהמינימליזם שלו פשוט מקסים). זה יהיה כל כך נכון להגיד בפה מלא שזהו לא רק אלבומה הטוב ביותר של הלהקה, אלא אחד הטובים ביותר של השנה.

פלורנס אנד דה מאשין, "Dance Fever"