ושוב הארי סטיילס עושה את זה, בקלילות

אל "Harry's House", אלבום הסולו השלישי שלו, מגיע הארי סטיילס מעמדת מנצח. כבר מספר שנים הוא נחשב לכוכב הפופ היפה והנכון ביותר שיצא מבריטניה, כמו גם אייקון אופנה וסמל לגבריות עדכנית. בימים אלה הוא גם הופך לשחקן קולנוע, ושני סרטים בכיכובו עתידים לצאת בקרוב.

במקביל, סטיילס בן ה־28 הוא קצת חידה. האם הוא אמן פופ טווסי ויוצר שטחי במשקל נוצה? או שאולי מדובר דווקא באייקון רוק בן ימינו שמסרב ליפול להגדרות (מגדריות או מוזיקליות), מעין דיוויד בואי בן זמננו?

זו עמדה טובה לשחרר בה אלבום חדש, אבל גם מסוכנת, במיוחד לנוכח הציפיות שהעלה "As It Was", סינגל הבכורה הממכר וכנראה השיר הטוב ביותר ששיחרר המוזיקאי מאז "Sign of the Times" המצליח. אבל איכשהו, נראה שגם הפעם הצליח סטיילס לדלג בקלילות מעל המשוכות והוציא את מה שהוא ככל הנראה אלבומו הטוב ביותר. בעיקר משום שמדובר באמן כה ורסטילי, עד שפשוט יש בו קצת עבור כל אחד.

רוצים Fאנק קליל ממחוזות הפרינס והסטיבי וונדר? קחו את "Music for a Sushi Restaurant" הפותח והמרים. אוהבים את הדיסקו של מייקל ג'קסון מהאייטיז? הנה "Late Night Talking" ו"Daydreaming". סול, R&B ודיסטורשן רוק נפגשים ב"Daylight", שבאותה מידה יכול היה להיות שיר פסיכדלי מבית טיים אימפלה.

סטיילס במיטבו כשהוא באזורי הבלדה, וגם מאלה יש באלבום הזה בשפע, בדמות "Little Freak" היפהפה,"Grapejuice" ו"Matilda" הפולקי. אפילו פופ סינתיסייזרים חלומי יש כאן, ב"Keep Driving" הקצר והקסום.

כן, יש פה גם שירי הכוונה גברית לדמויות נשיות אבודות, שמתאימים למעריצות הוותיקות של להקתו לשעבר, וואן דיירקשן (למשל השיר "Boyfriends"), אבל הטוב בהחלט עולה על הרע כאן. את האלבום כולו מבצע סטיילס בקלילות אותנטית של אמן חופשי מהגדרות, ונראה כי הוא באמת מצליח לשחק על כל המגרשים - ולנצח.