הזעם של אנה ארונוב: "מה הצורך להגיד את זה?"

אנה ארונוב רגילה לחשיפה ולתגובות ברשת, אבל הפעם הערה אחת שקראה על המבטא שלה גרמה לה לעצור ולהגיב. בפוסט ארוך שפרסמה בחשבון האינסטגרם שלה, הרקדנית והשופטת התייחסה לביקורת הפוגענית, שיתפה בקשיים שחוותה כשעלתה לישראל בגיל 19 והסבירה מדוע בעיניה מדובר בנושא שחורג הרבה מעבר לעלבון אישי.

"'אני שונאת את המבטא הכבד של אנה ארונוב'. זו תגובה שקראתי אתמול", פתחה את דבריה.

ארונוב הבהירה כי אין לה ציפייה שכולם יאהבו אותה או את צורת הדיבור שלה, אך תהתה מה עומד מאחורי הצורך לפרסם הערה כזאת: "זה בסדר. לא חייבים לאהוב מבטא, וגם לא חייבים לאהוב אותי. אבל מה הצורך להגיד את זה? מה את מצפה שאני אעשה עם המידע הזה? שאני אפסיק לדבר? שאני אלך לעבוד על המבטא שלי, שאני אשתפר לפעם הבאה שאני מדברת?"

"להרגיש שאת פחות חכמה"

בהמשך חזרה ארונוב לתקופה שבה הגיעה לישראל, ותיארה את הקושי ללמוד שפה חדשה בגיל שבו כבר הייתה אדם בוגר.

"אני הגעתי לארץ בגיל 19, בלי לדעת מילה בעברית", שיתפה. "ומי שלא עבר את זה, אולי לא יכול להבין מה זה להיות אדם בוגר בשפה אחת ולהרגיש כמו ילדה קטנה בשפה אחרת. להרגיש שאת פחות חכמה, שאת נשמעת פחות אינטליגנטית, שאת לא מצליחה לבטא את עצמך בשפה החדשה".

ארונוב ביקשה להזכיר שמאחורי המבטא עומדים חיים שלמים, ולא רק דרך שונה להגות מילים: "ומאחורי המבטא יש סיפור חיים, יש עבר, יש תרבות, יש משפחה, יש חיים, יש עולם שעזבת, ויש מאמץ עצום ללמוד שפה חדשה ולהצליח לבטא את עצמך בשפה החדשה הזאת".

"הילדים שלנו לא נולדים עם דעות קדומות"

אלא שבשלב הזה הבהירה ארונוב כי המסר המרכזי שלה אינו עוסק רק במה שנכתב עליה, אלא בהשפעה האפשרית של אמירות כאלה על ילדים.

"אבל אני לא רוצה לדבר על זה", אמרה. "אני רוצה לדבר על הילדים שלה. הילדים שלנו לא נולדים עם דעות קדומות, הם לומדים הכל דרכנו".

לדבריה, היחס לשונות מתחיל במה שילדים שומעים ורואים בסביבה הקרובה להם: "הבית זה המקום הראשון שבו הם לומדים איך מסתכלים על העולם, מה נחשב נורמלי, על מה מותר לצחוק, על מה אסור, מה מוזר, איך אנחנו מתייחסים לאנשים שהם שונים מאיתנו".

"זו הדרך לחרמות"

ארונוב הסבירה שגם הערות קטנות שנאמרות בבית בלי כוונה מיוחדת עלולות, לדבריה, להשפיע על הדרך שבה ילדים מתייחסים לאחרים. היא הזכירה את "הבדיחה שנזרקת בארוחת ערב, או חיקוי שעשינו בשביל הצחוק, הערה קטנה שאף אחד בכלל לא שם לב אליה, לא ייחסנו אליה חשיבות".

לדבריה, כאשר ילד חדש מגיע לכיתה עם עברית חלשה, הילדים שספגו מסרים כאלה עלולים לראות בלעג התנהגות לגיטימית: "פתאום זה מרגיש להם לגיטימי לצחוק עליו, לחקות אותו, אולי להרחיק אותו. כי זה מה שהם ראו... ומבחינתי ככה, או זו הדרך לחרמות, וככה הם מתחילים".

את הסטורי חתמה ארונוב בבקשה להסתכל על המשמעות הרחבה של המילים שאנחנו בוחרים לומר: "אני לא רוצה שתאהבו אותי או את המבטא שלי. אני רוצה שאנחנו נחשוב על מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו. מה אנחנו אומרים, מה אנחנו מעבירים להם, גם ברגעים שאנחנו אפילו לא מנסים ללמד אותם כלום".