תקופת הגירושים היא תמיד מורכבת, אבל נראה שהדסה בן ארי מצליחה למצוא את ההשראה במקומות הלא צפויים. "החיים שלי השתנו כשבת חן, חברה שלי, סיפרה לי שהיא טסה עם הדודות שלה לטברנה בסלוניקי", פתחה הסופרת את הפוסט הארוך. "זה סיפור נהדר, עם תסריט של סרט בורקס".
היא תיארה כיצד דודה של חברתה הדליקה את המשפחה על טברנה מקומית: "איזה שירים! היא היללה, איזה אוכל! איך במיוחד בשבילה הגויים האלה תקעו דג בנייר כסף בתנור, ואיזו חגיגה הייתה שם!". אבל רגע לפני הטיסה, התעוררה בעיה. "אוי ואבוי, איך לא שמנו לב שאנחנו טסות לטברנה בשלושת השבועות?", נזכרה אחת הדודות, בימים שבהם חל איסור לשמוע מוזיקה.
"הצ'אט אמר שנעשה סעודת מצווה"
הפתרון הגיע מכיוון מפתיע - הבינה המלאכותית. "אתייעץ עם הצ'אט", הרגיעה אחת הנשים, וחזרה עם פסק הלכה מבריק: "הצ'אט אמר שבאמת אי אפשר לשמוע מוזיקה, אבל אם נעשה סעודת מצווה, זה בסדר! הוא אמר שאפשר לעשות סיום מסכת... אני מחלקת בינינו את מסכת תמיד, הצ'אט אמר שהיא הכי קצרה".
בן ארי סיפרה איך "כל הדיונים שהיו בקבוצה על משקל המזוודה... הפכו לדיונים על מסכת תמיד". את החגיגה עצמה היא ראתה מרחוק: "בוכה מצחוק לאורך כל הטיול. כשנשים נחושות, דבר לא יעצור אותן. צפיתי בהן אומרות את שמות בניו של רב פפא בסיום המסכת, ואיך התעקשו שגם הברטנורא לא ראה שמחה כזו".
"הקיום שלנו, הנשים, הוא טרגדיה קומית"
אבל מעבר לצחוק, הסיפור לקח את בן ארי למקום עמוק ופילוסופי הרבה יותר, שמתחבר ישירות לתקופה המורכבת בחייה. "חשבתי כמה הקיום שלנו, הנשים, הוא טרגדיה קומית", שיתפה באומץ, והזכירה את הספר 'זורבה היווני' שעוסק באדם שאיבד הכל.
את המונולוג, שמקבל משמעות כפולה לאור הסטטוס שלה, חתמה בן ארי בשאלה כואבת: "האם אפשר לגעת במלוא עוצמת הקיום מבלי לברוח מהכאב שהוא מביא איתו?". התשובה שלה הייתה אחת, ונוקבת: "כשההיגיון ממצה את עצמו, הריקוד הוא מה שנשאר".
