אלכסיי מורוזוב, שפרץ לחיינו בשנת 2012 כשהשתתף בתוכנית הריאליטי המצליחה ''היפה והחנון'', חושף בפוסט חדש ונוגע ללב את המציאות המורכבת של חייו. בטקסט ארוך שפרסם, שיתף בגילוי לב על גילוי הספקטרום בגיל 32, וניצל את הבמה כדי להשיב לאחת השאלות הצורמות ביותר שהוא נאלץ לשמוע לטענתו: איך פתאום, אחרי יותר משלושה עשורים שבהם לכאורה הכל התנהל כשורה, התקבלה התשובה הרפואית הזו. מורוזוב מבהיר באופן נחרץ כי מאחורי הפליאה הזו מסתתר לרוב חוסר אמון, ומדגיש כי החיים עד לאותו רגע היו רחוקים מלהיות פשוטים או תקינים.
ההכרה הציבורית - התמודדות כפולה
בדבריו, הוא מתאר מציאות של ילדות ובגרות רצופות באתגרים, תחושת ריחוק ובלבול מתמיד. הוא מספר על אלימות מילולית ופיזית שהמשיכה זמן רב אחרי סיום הלימודים, ועל התחושה התמידית של חוסר שייכות. הקושי התבטא גם בפער שבין הכוונות שלו לבין האופן שבו הסביבה פירשה אותן; למרות שנהג בכנות וביושר, הוא מצא את עצמו לעיתים מותיר רושם שלילי, מושך אליו גורמים נצלנים, והכי כואב - נתפס כאדם לא אמין ושקרן בעיני אחרים, כולל בני משפחה ואנשים קרובים שלא הצליחו להבין את מקור הבעיה.
המשא הכבד קיבל ממד נוסף ודרמטי עם ההכרה הציבורית שלה זכה. מורוזוב מסביר כי הפיכתו לאדם מוכר לציבור הרחב היוותה משוכה כפולה עבור אדם ללא אבחנה. הלחץ והציפיות הלא מציאותיות הפכו למעמסה יומיומית, והוא משתף בסיטואציות שבהן הואשם בהתנשאות רק משום שסירב בנימוס לשיחה ארוכה ברחוב, או כשאדם נעלב ממנו בטענה שלא חייך מספיק בתמונה משותפת.
עבורו, חוסר היכולת להגיב בהתלהבות לצעקות ממרחק או בסביבה רועשת לא נבע מזלזול כלפי המעריצים, אלא מעומס נפשי וגופני אמיתי שאנשים סביבו פשוט לא ראו, מתוך הנחה שגויה שאם אדם נראה "נורמטיבי" מבחוץ, קשייו החברתיים הם עניין של בחירה או עצלנות.
בסיכום דבריו, מבקש מורוזוב לעקור מהשורש את התפיסה השגויה לגבי הגילוי המאוחר. הוא מדגיש כי לא מדובר בטרנד, בניסיון להשיג טובות הנאה או בצורך להמציא זהות חדשה מתוך חיפוש אחר תשומת לב. נהפוך הוא, עבורו ועבור רבים כמותו, הרגע הזה שבו התקבלה התשובה היה הפעם הראשונה שבה החיים החלו להתבהר. זהו הרגע שבו שנים של עייפות בלתי מוסברת, כישלונות ותחושת זרות זכו סוף סוף להסבר הגיוני ואמיתי, כפי שמודפס על הסיכה שהוא עונד: "אני לא מוזר, אני אוטיסט".
