זה התחיל ברגע אחד קטן על הבמה: סברינה קרפנטר עוצרת ליד הפסנתר, מקשיבה לקהל ושומעת צהלולים. הקריאה המוכרת לנו כ“קולולו” או בשם "זררה", ביטוי של שמחה שמושרש בתרבויות המזרח התיכון וצפון אפריקה ולקרפנטר נשמע כמו משהו אחר לגמרי.
“אני חושבת ששמעתי יודלינג”, היא אמרה, ואז הוסיפה בלי לחשוב פעמיים: “אני לא אוהבת את זה”. כשהמעריץ ניסה להסביר שמדובר בתרבות שלו, קרפנטר רק הסתבכה יותר וכינתה את זה “מוזר”.
תוך שעות, הרגע הפך לוויראלי. הרשת געשה: חלק תקפו את חוסר הרגישות, אחרים ניסו להגן וטענו שמדובר באי־הבנה תמימה. קרפנטר מיהרה להתנצל, הסבירה שלא ראתה או שמעה טוב, הודתה שהייתה יכולה להגיב אחרת ואפילו סיכמה: “עכשיו אני יודעת מה זה זאגרוטה”.
אבל מאחורי הדרמה מסתתר סיפור הרבה יותר עמוק. הצהלולים האלה? הם לא טרנד, אלא מסורת עתיקה בת אלפי שנים. כבר במצרים העתיקה יש אזכורים לקריאות דומות ובהמשך הן הופיעו גם בעולם היווני. בעולם הערבי הן נקראות “זאגרוטה” ומשמשות עד היום בחתונות, אירוסין, לידות וחגיגות.
ובישראל? קיבלנו גרסה בעברית משלנו, “צהלול”, מונח שטבע חיים אוליאל מלהקת שפתיים בשיר "אהלן וסהלן" ושכולנו מכירים מהמימונות.
אז בפעם הבאה שמישהו שומע “קולולו” ולא מבין מה זה, אולי זה לא מוזר, אולי זה פשוט עתיק ממנו באלפי שנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו