חיסולו של עלי חמינאי בטהרן בסוף השבוע האחרון לא רק טלטל את המזרח התיכון ברמה הגיאו-פוליטית, אלא פרם באופן מילולי את אחד החוטים העדינים והמתוחים ביותר בחברה האיראנית: השליטה המוחלטת על גוף האישה.
ביומיים האחרונים מוצפות הרשתות החברתיות בתיעודים חסרי תקדים של נשים איראניות היוצאות לרחובות, מסירות את החיג'אב והצ'אדור וחושפות את פניהן ושיערן מול המצלמה - אקט שעד לא מכבר היה שווה ערך לגזר דין מוות.
הסרטונים, שחלקם צברו מאות אלפי צפיות בתוך שעות, מציגים מציאות חדשה ומסחררת. נשים צעירות ומבוגרות כאחד מתעדות את עצמן מסירות את בגדי הכפייה ומשליכות את כיסויי הראש בכיכרות מרכזיות, לעיתים על רקע חגיגות מאולתרות.
מבחינה סוציולוגית, מדובר בהתפרצות של אנרגיה כלואה; במשך עשורים הלבוש באיראן לא היה רק עניין של מסורת, אלא המחסום הפיזי האחרון של השליטה המדינית על הפרט. כאשר המחסום הזה קורס בשידור חי, הוא מסמל את התפוררות חוזה הכניעה שנכפה על הציבור מאז המהפכה האסלאמית ב-1979.
הקונטקסט ההיסטורי הכרחי להבנת עוצמת האירוע. מאז עליית המשטר הונהגה מערכת חוקי צניעות נוקשה המחייבת כל אישה לכסות את שיערה וללבוש בגדים רחבים המסתירים את מתאר גופה.
מי שאכפו את המשמעת היו משמרות המוסר, והעונשים על הפרתם היו מחרידים: החל מהשפלות פומביות ומלקות, דרך מאסרים ממושכים ועינויים בבתי כלא חשוכים, ועד למקרים של מוות במעצר. חשיפת שיער לא הייתה רק עבירה, היא נתפסה כמרד דתי ופוליטי.
התגובות ברשת לסרטונים משקפות את הקיטוב העמוק סביב המהלך. מצד אחד, נשמעים קולות המברכים על שחרור האישה הפרסית ומייחסים את השינוי למדיניותו הכוחנית של דונלד טראמפ מול המשטר. "הן סוף סוף נושמות", נכתב באחת התגובות הפופולריות ברשת X. "היופי שלהן הוא הנשק הכי חזק נגד העריצות", הוסיפו גולשים בטיקטוק, הרואים בנשים הללו את חיל החלוץ של איראן החדשה, המבקשת להחזיר לעצמה את הריבונות על גופה.
מנגד, הביקורת מצד השמרנים ותומכי הממסד הדתי ארסית במיוחד וגולשת להשמצות אישיות קשות. בפורומים המזוהים עם הזרם המהפכני, הנשים הללו מכונות לא פעם "זונות", תוך האשמה כי הן מוכרות את כבודן ואת המדינה עבור "לייקים".
חלק מהמבקרים אף תהו בציניות כיצד תחת משטר כה מדכא, כפי שהן טוענות, היה להן זמן ואמצעים להצטייד ב"מיטב הלבוש המערבי", כהגדרתם. "הסרת החיג'אב היא לא חופש", נכתב באחת התגובות החריפות, "אלא כניעה לתרבות המערבית שרוצה להפוך את האישה האיראנית לאובייקט מיני".
פרשנים גורסים כי התיעודים הללו מייצגים את קריסת מנגנון הפחד. כוחו של משטר טוטליטרי נשען על היכולת לייצר פחד משתק; ברגע שנשים - הקבוצה המדוכאת ביותר במדינה - מפסיקות לפחד ומצלמות את עצמן עוברות על החוק החמור ביותר בספר החוקים, סמכות המדינה מתאדה.
האם מדובר בשינוי קבוע או באופוריה רגעית? המבחן יהיה ביכולתה של החברה האיראנית למסד את החופש הזה מול התנגדות דתית ושמרנית שעדיין קיימת בשטח. אך כרגע, העובדה שמיליונים צופים בנשים חופשיות ורוקדות ברחובות ללא כיסוי משנה את התודעה הלאומית.
חוקי הכפייה הדתית, שהיו עמוד השדרה של המשטר, הופכים ביומיים האחרונים לסמל של עידן שחלף. איראן אולי טרם החליטה על עתידה הפוליטי, אך נשותיה כבר החליטו על גורלן הפרטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו