“לא הייתי בחיים עם אתיופית”: השיחה "הכנה" שהשתבשה

יוצרי התוכן שיר טרן ובן זוגה אלעד תורג'מן התארחו לאחרונה בפודקאסט "מי מספר לכם?" בהובלת רומי גיאור בו הם שיתפו פרטים כנים על מערכת היחסים ביניהם.

בקטע שעלה בעמוד הטיקטוק של רומי גיאור מתוך הפודקאסט (ומאז כבר הספיק לרדת), שיתפו יוצרי התוכן בין היתר גם על הפנטזיות המיניות של תורג'מן.

“אלעד רוצה להיות עם אתיופית ורוצה להיות עם אסייתית, לא יקרה”, אמרה טרן. על זה תורג’מן הוסיף כי הוא לא הגשים הרבה פנטזיות מיניות שלו בעקבות הקשר עם טרן: “לא הייתי בחיים עם אתיופית”. 

יש מי שיפרש את הדברים ככנות זוגית תמימה או כהומור קליל. אלא שבפועל, אמירות מהסוג הזה חושפות תופעה עמוקה ומוכרת הרבה יותר: הפיכת נשים מקבוצות אתניות מסוימות לאובייקט של סקרנות מינית.

כאשר גבר מציג “להיות עם אתיופית” או “להיות עם אסייתית” כפריט ברשימת חוויות שצריך לסמן עליהן וי,  הוא אינו מדבר על אישה מסוימת, הוא מדבר על קטגוריה, על “סוג”, על דימוי.

במילים אחרות, פטישיזציה: מצב שבו המשיכה אינה מופנית לאדם שלם, על אישיותו וסיפור חייו, אלא לרעיון שלו לצבע העור, למוצא, למראה החיצוני, תכונות שנטענות במשמעות מינית מוגזמת עד שהן מחליפות את האדם עצמו. במקום לפגוש אישה, פוגשים סטריאוטיפ. במקום לראות בן אדם, רואים פנטזיה אקזוטית.

טרן שכנראה הבינה את הבעייתיות במילים של בן זוגה ניסתה לרכך את הדברים אך בפועל רק הדגישה את עומק הבעיה כששאלה: “מה ההבדל בין אתיופית לבחורה רגילה?”

השאלה הזו חושפת הבחנה שמייצרת היררכיה סמויה, יש “בחורה רגילה”, ויש “אתיופית” כקטגוריה חריגה, מסקרנת, שונה.

שיח פתוח על מיניות בין בני זוג הוא חשוב ובריא. פנטזיות הן חלק טבעי מחיים אינטימיים. אבל כשמדובר ביוצרי תוכן עם קהל גדול, למילים יש משקל, וכשמשיכה מתוארת דרך מוצא אתני בלבד היא כבר אינה רק עניין פרטי.

נשים אתיופיות ואסייתיות אינן ז’אנר. הן אינן חוויה שצריך לנסות. הן אינן תבלין אקזוטי לשיחה בפודקאסט. הן נשים אינדיבידואליות, מורכבות, אמיתיות, בדיוק כמו כל אישה אחרת.

ואם בכל זאת מתעקשים להפוך בני אדם לקטגוריות, אולי במקום לשאול "מה ההבדל בין אתיופית לבחורה רגילה?" כדאי לשאול למה אנחנו עדיין מרגישים בנוח לצמצם נשים לקטגוריות סטריאוטיפיות שמוחקות את האישיות שלהן.