הסרט הזה יגרום לכם להבין מה זה להיות פליט

"לברוח", שמגולל את סיפורו של פליט אפגני שנמלט ממדינתו לאחר עליית המוג'אהדין לשלטון, הוא סרט מאוד הולם לימים טרופים אלה. מצד אחד, זוהי יצירה אנושית, נבונה ונגישה שמיטיבה להמחיש את הזוועות, התלאות והפחדים שניצבים בפני מהגרי מלחמה שנתלשים מביתם באכזריות בלתי נתפסת; מצד שני, למרות הנושא הכבד והטרגי, זהו סיפור עם סוף פיל גוד אופטימי, וסביר להניח שתצאו מהאולם נרגשים ולאו דווקא מבואסים.

כמו "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, גם הבמאי הדני יונאס פוהר רסמוסן מגיש כאן סרט אנימציה כמו תיעודי, שמשמש סוג של תרפיה לטראומות מן העבר. וכמו "פרספוליס", גם "לברוח" מתחקה אחר שנות התבגרות בצל משטר אלים וקיצוני.

רסמוסן מכוון את מצלמתו אל חבר הילדות שלו, אמין, שמבקש לספר את סיפור חייו לאחר שני עשורים שבהם הסתיר את האמת מסביבתו. אמין מספר על ילדות שמחה שנקטעה עם עליית הטליבאן לשלטון. הוא מספר על אביו שנעצר בידי הרשויות ולא שב. הוא מספר על משפחתו שנרדפה ונרצחה. רק הוא הצליח לברוח. מלבדו, הוא אומר, כולם מתים. אלא שאט־אט מתברר שזו לא בדיוק האמת.

"לברוח" עושה עבודה מצוינת בקילוף השכבות ובחשיפת ה"אמת", ומסע הנדודים מסמר השיער של אמין מוגש באופן סוחף בעזרת אנימציה בסיסית אך יצירתית. שירי פופ מלווים את הרגעים המרכזיים של הסיפור. "Take on Me", למשל, של להקת א־הא, שלווה בזמנו בקליפ אנימציה איקוני, זורק את הצופים אל זיכרונות ילדותו בקאבול, ואילו "Joyride" של להקת רוקסט מתנגן בסצנת השיא של הסרט וטוען את השיר המוכר במשמעות חדשה ואירונית.

באופן יוצא דופן, "לברוח" מועמד לשלושה פרסי אוסקר בשלוש קטגוריות שונות: הסרט הזר, סרט האנימציה והסרט התיעודי. שתי המועמדויות הראשונות מובנות ומוצדקות לחלוטין. אך האם זהו אכן סרט דוקומנטרי? סופו של הסרט, שמספק תחושה קלה של מניפולציה, גורם לי לפקפק בכך. אבל גם אם לא כל מה שמוצג בו קרה בדיוק ככה, "לברוח" הוא עדיין סרט יפה, נבון ונוגע ללב, ובימים אלה, הוא חשוב ורלוונטי במיוחד. ממליץ לכם לצפות בו.

ציון: 8